קולוניה קפואה חלק ב'

אהלן,

בהמשך לפוסט הקודם, הסיור בנוק הסתיים בסעודה מפוארת בחברת שאר הדיפלומטים, המארחים וכמה איילים צפוניים (פרוסים על הצלחת). למחרת על הבוקר, ב-3 משלוחים (מטוסים) טסנו ל-Ilulissat, עיירה שיושבת על פתח הפיורד יאקובסהאון (Jakobshavn Isbræ בדנית, Sermeq Kujalleq בגרינלנדית), הפיורד הגדול והמהיר בגרינלנד. זהו אתר מוצהר של אונסק"ו כי נפח הקרחונים הנשברים שם והמתרחקים ממנו ללב האוקינוס, גדול בהרבה מכל פיורד אחר. הנהר הקפוא הזה לבדו "מרוקן" 6.5% ממעטה הקרח באי, 35 מיליארד טונות של מים קפואים מידיי שנה.

לשמחתנו, המארחים הזמינו אותנו לשייט בסירה בקו המים / קרח בין הקרחונים. מובן ששלפנו את כל הציוד החם והתלבשנו מקצוות האצבעות ועד התנוכים, כל ס"מ בגוף ארוז בשכבות, ועדיין קשה להגיד שהיה חם באמצע המפרץ, ברוח. מראה שברי ההרים הצפים, שהחלק השקוע שלהם בוהק בגווני טורקיז והחלק החשוף לבן מלכותי עם עורקים ירקרקים פה ושם, מרהיב. הקירות האלה עושים רעש קצת חורק, כל קרחון וצליל ההסדקות המיוחד לו, ממש כמו הלוייתנים ששטים לצידו. ב"מרכז הפיורד" באילוליסאט, בנין שמעוצב נפלא - סוג של מוזיאון ומרכז מחקר, יש חדר מיוחד עם אוזניות שמאפשר הקשבה לכמה מהקרחונים הלא דוממים האלה מאחר שחיברו להם רמקולים וזו באמת חוויה.

היופי המקפיא הזה גם הבהיר לנו את התוצאות של ההתחממות הגלובאלית שמשפיעה על חוג הקוטב פי שלוש ממקומות אחרים. הפיורד הנ"ל נסוג 80 ק"מ פנימה לכיוון היבשת ב-25 השנים האחרונות, שינויי שלא נראה כמוהו בעשרות אלפי השנים האחרונות (ויש מדדים מדוייקים לעניין הזה). השינוי הזה שנראה לנו רחוק (תרתי משמע), מאוד מוחשי למקומיים. ב-5 שנים האחרונות הם נאלצו להרוג כמעט את כל ( מאות רבות) הכלבים שלהם מאחר שאין בהם יותר צורך ואי אפשר להאכיל אותם בחינם. זאת מאחר שהמפרץ שכבר לא קופא בחורף אילץ את הדייגים לוותר על המזחלות שבהן נהגו לרכב לאזור הדגה, לחטוב בקרח ולדוג, לטובת סירות.

לזכות משרד החוץ הדני, שארח אותנו, יאמר, שלאורך כל הסיור הם חשפו בפני הקבוצה שלנו את המציאות בצורה גלויה: לצד כל היופי הקפוא - את ההשפעות החמורות של שינויי האקלים, ולצד המאמצים המתמשכים לחזק את הכלכלה המקומית - את חוסר ההצלחה שלהם בתחומים סוציאלים. בחברה האינואיתית יש בעיית אלכוהוליזם קשה, אבטלה, ופשע, והדנים הצביעו על תסכול מהאוכלוסיה שמתקשה "לקדם את עצמה" ולצבור יכולות מקצועיות (מלבד דיג).

מבחינה פוליטית, כמו באוכלוסיות ילידיות במקומות אחרים, התושבים המקוריים מרגישים שהקולוניאליסטים השתלטו להם על הארץ, ניצרו אותם, ניצלו משאבים וביטלו חלק ניכר מהתרבות המקורית שלהם. הם רוצים עצמאות ואת אורח החיים המסורתי שלהם (ציידים, בלי הלקטים). אבל רוצים גם את השירותים הניתנים לאזרח במדינה מערבית מתקדמת.

דנמרק מצידה משקיעה כבר שנים רבות מאות מיליונים באי ובתושביו ולא מוכנה לוותר על אוצר הטבע הזה (שטחים עצומים, מחצבים, מקורות אנרגיה, אבנים טובות, דייג, צייד ועוד). אבל במקביל, לאזרח הדני חשוב להרגיש נאור ומתחשב. ולכן הממשלה מתפתלת כבר שנים עם הסוגייה הזו.

בקיצור, גרינלנד זה סיפור מסובך, שארית של עולם קולוניאלי שנתון בסיר לחץ אקלימי. אבל לעניות דעתי, לאינואיתים בכל זאת יש מזל שמדובר בדנים ולא במישהו אחר. כי אם דנמרק היתה עוזבת, לא רק שהשלטון ומקורות הפרנסה היו מתמוטטים, אלא שתוך שתי שניות מישהו אחר היה משתלט על השטח העצום והעשיר הזה - רוסיה, ארה"ב, סין... ומנפנף אותם לכל הרוחות (הקפואות).

בתום הסיור, בנמל התעופה "שומקום" לא מצאנו מזכרות- כל דבר שנראה קצת גרינלנדי יוצר בדנמרק או בסין. אבל ממש לרגלי המטוס הגדול שאמור היה לקחת אותנו חזרה הביתה, נעמדה שורה מכובדת של רכבי משטרה, כיבוי והצלה שהדליקו אורות מהבהבים וצפרו בסירנות. אחרי רגע קצר של בהלה הסתבר שזה טקס פרידה מקומי לגמרי מחבר שיצא לגימלאות, פרידה גם בשבילי מהמקום המוזר הזה ששמו גרינלנד.

מתגעגעת,

מרכז הפיורד באילוליסאט

כלבי מזחלות משתזפים בשמש

על הספינה בלב הפיורד

משקאות שאירגנו המארחים. גושי הקרח משמאל נשלפו מהים

מעגן סירות הדיג באילוליסאט

קורונה בגרינלנד - שלט שמורה על שמירת מרחק, הדמויות מתארות אשה מימין וגבר משמאל

מסלול הליכה בשמורה ליד החוף

שותפים למסע - השגרירים של רומניה, איטליה, ארמניה ושוויץ

פרדה גרינלנדית מחבר