מדינת רווחה?

אהלן,

דנמרק ידועה כמדינה עם זכויות סוציאליות מעולות. מיסים גבוהים מאוד אבל לימודים בחינם, שרותי בריאות בחינם, דמי אבטלה נדיבים, פרויקטים לסיוע ברכישת/השכרת דירה, דיור מוגן לגיל השלישי בחינם ועוד.

שכר המינימום עומד על 55 ₪ לשעה, משכורת המינימום עומדת על 8,500 ₪, המשכורת הממוצעת אחרי מס עומדת על יותר מ-10,000 ₪. חופשת מחלה בתשלום אפשר לקחת גם ללא אישור רופא מאחר שמוסר העבודה הדני הוא לעילא.

אמנם החיים יקרים (לא כמו בארץ) אבל דמי אבטלה, חופשת לידה, חופשה לשם טיפול בהורה מבוגר, מחלת ילד וכו, כולם מתאפשרים ומעוגנים כחלק מתנאי ההעסקה הסטנדרטיים. גם בעבודות עם התמקצעות פשוטה כמו מלצרות, העובדות/ים מתוגמלות/ים במשכורת יפה מהמעסיק (לא נהוג לתת פה טיפ) וזכאיות ל-5-6 שבועות חופש בשנה, פנסיה, חופשת מחלה ועוד.

בקטע המקצועי, כנראה בגלל היסטוריה ארוכה של איגודים (גילדות), יש פה גאווה על מקצוענות' ובעלי המלאכה מתמחים בצורה מדוקדקת ומבצעים את הג'וב ברמה טובה ומקצועית (לרוב). כבר סיפרתי בעבר על החלוקה הקדושה בין עבודה לבית ועל שעות העבודה השפויות (שבוע העבודה כולל 37 שעות), שמתאפשרת בגלל התפוקה הגבוהה והשיטה.

נשמע נהדר רק שמתעוררת בעייה לא פשוטה כשיש עבודה שצורכת כמה בעלי מקצוע, כמו למשל החלפת מטבח. מסתבר שמשימה כזו בדנמרק דורשת לא פחות מ-8 אנשי מקצוע שונים: 1. מתכנן מטבחים, 2. טייח, 3. צבעי, 4. נגר (בונה ארונות), 5. מתקין, 6. אינסטלטור, 7. חשמלאי, 8. איש קרמיקה ובטח שכחתי מישהו. כל אחד מגיע בתורו ואף אחד לא יעשה מילימטר יותר מתחום העבודה שלו, סיפור שלוקח שבועות. מובן שהשכר של בעליי המקצוע בהתאם, כל דבר שכרוך ב"עבודת יד" מגיע עם תג מחיר שנוגע בשמיים. למשל טיפול עונתי בגינה של בית השגריר שהיא אמנם גדולה אבל באמת שלא מדובר בגנים של וורסאי עולה 25,000 ₪. תיקון פקק בעקב הנעל עולה 90 ₪.

מובטלים יש פה מעט מאוד (מאוד). בדצמבר 2021 עמד אחוז האבטלה על 2.8 בלבד. בקיצור, נחמד ונעים להיות דני, דבר שכמעט כל אזרחית תגיד, כולל נהג מונית שנסעתי איתו לא מזמן, מלח לשעבר, שאמר עם חיוך גדול, שהחיים בדנמרק הכי הכי טובים.

אבל, המדיניות הזו היא דבר חדש יחסית. בנסיעה שערכנו לא מזמן לעיר Svendborg , גילינו גם את הצד האפל של מוסר העבודה הדני. במוזיאון לא סטנדרטי שהוקם בבית מחסה/עניים Poor House, ופעל מ-1872 עד 1974(!), למדנו על איך התייחסה דנמרק עד לא כל כך מזמן לאנשים מוחלשים – שלא עובדים. המוסד שהיה אחד מיני רבים (450 בתים כאלה פעלו בערים ועיירות ברחבי הממלכה), איכסן ו"תמך" באנשים מובטלים- עניים, חולים כרוניים, חסרי בית ואנשים עם "בעיות מוסריות". האימרה מהברית החדשה "He who does not work neither shall he eat" הידהדה בחברה הדנית הפרוטסטנטית האדוקה של המאות ה-17, 18, 19 ותחילת ה-20, ובבית (הכלא) הזה אוכסנו "מתוך דאגה", מי שהיה נטל כלכלי על הקהילה ו/או לא התיישר עם החוקים הדתיים/חברתיים.

בית העניים נחלק לשני אגפים נפרדים לגמרי: לאלה שמגיע להם "Deserving" ולאלה שלא "Undeserving". באגף הראשון חיו לתקופות של חודשים ולפעמים שנים אנשים זקנים-עריריים, ונכים פיזית או נפשית. לעיתים קרובות הותר גם לאמהות שלא יכלו לעבוד ולילדיהן לגור שם, בתנאי שהילדים נולדו מנישואין חוקיים. החיים לא היו פשוטים, הדיירים דאגו לצרכיהם, עבדו בעבודות קטנות ותיחזקו את המקום תמורת לינה ומזון.

האגף השני איכסן (לרוב בכפייה) "עצלנים ונכשלים". אנשים שלדעת הרשויות יכלו למצוא עבודה אבל בחרו שלא ואנשים עם "מוסר ירוד". גרו שם בהפרדה חמורה נשים וגברים מובטלים, מכורים לטיפה המרה, מופקרים (נשים שילדו ילדים מחוץ למסגרת הנישואין וזונות) וכאלה שלא צייתו / מאסו במסגרת החברתית הלותרנית הנוקשה. עד 1961 החוסים היו למעשה כלואים ב"בית", חוץ משעתיים ביום למי "שהתנהג יפה". לאורך אותן שנים, גם נשללה מהם הזכות להצביע והזכות להתחתן, אלא אם כן החתן המשוחרר החזיר את חובו (דמי המחייה שקיבל) לחברה.

בשנים מאוחרות יותר הוקלו הדרישות וגם השערים נסגרו רק מ16:30 עד הבוקר. סדר היום כלל עבודה בפרך (אריגת מחצלות קש, שבירת סלעים וחטיבת עצים) במשך שעות ארוכות ותנאי מחייה דלים, כשהמטרה הייתה "לרפא את העצלות דרך עבודה קשה". אי קיום הכללים גרר אחריו שהייה בצינוק.

בקומה העליונה של המוזיאון אפשר לעקוב אחר קורותיה של משפחה שהוגדרה כ- "Undeserving", סיפורם של אם לא נשואה וילדיה ה-"לא חוקיים". התיעוד: צילומים, מסמכים ומכתבים בני מאה שנה אודות כל אחד מבני המשפחה מרתק, ועצוב לראות איך מתוך 8 הילדים, רק אחד למעשה הצליח לשקם את חייו, השאר הידרדרו לשוליים, נכנסו ויצאו ממוסדות למינהם ומתו בנסיבות טרגיות.

היום, מצבם ללא ספק היה שונה, גם בגלל שאמות מוסר נוקשות התמוססו לגמרי וגם בגלל שכאמור, דנמרק של היום היא דוגמה למדינה שתומכת ומכילה קבוצות מגוונות ושונות באוכלוסייה שלה. זרים, זה כבר סיפור אחר...

מתגעגעת,

אגף ה"לא זכאים" בבית העניים בסוונבור

הקומה העליונה במוזיאון

מכונת אריגה של מחצלות

תיעוד של החוסים בבית

הצינוק

כסף חליפי שהשתמשו בו דרי הבית

כנסייה בקירבת מקום

רחוב בחלק העתיק בעיר סוונבור

הנמל של סוונבור

עוד בתים בחלק העתיק של העיר