איים בזרם

אהלן,

הפעם על ביקור קולוניאלי (נוסף) שערכנו לפני כחודש, באיי פארו, איים געשיים שממוקמים בערך בחצי הדרך בין סקוטלנד לאיסלנד, שייכים לדנמרק אבל לא דומים בשום צורה לגרינלנד שנמצאת במצב פוליטי דומה.

אז בפארו הרחוקה 19 איים-מצוקים שמזדקרים מהים, 17 בלבד מיושבים. האוכלוסיה כוללת בסך הכל 50,000 איש, שמתוכם 24,000 גרים בעיר הבירה Thorshavn (נמל ת'ור = האל העצבני והפטיש מהמיתולוגיה הסקנדינבית).

50,000 פארואיזים, שחיים לצד כ-80,000 כבשים שמלחכות להן עשב בנחת בכל פינה אפשרית, כולל במרכז העיר ועל מדרונות תלולים בשומקום. אבל התמונה האידילית הזו מטעה מאחר שכ-40,000 מהן נאכלות מידיי שנה. כמעט כבשה לתושב....

ובסביבת האיים, בים לרגלי הפיורדים, דגים. בעיקר מיליארדי דגי סלמון שמגדלים אותם בשני שלבים: ב-3 השנים הראשונות בבתי גידול עם מים מתוקים וזרמים מדמיי נהר. ב-3 השנים הבאות הם מועברים לכלובים עגולים וגדולים, לשחות בנחת במים הצלולים של האוקיאנוס האטלנטי. בגלל זרם הגולף שעובר בסביבת האיים, הים שומר על טמפרטורה קבועה שנעה בין 8 – 10 מעלות, סביבת גידול אידאלית לגיל הזהב של הסלמון. ואכן, מפארו מייצאים לכל העולם מיליוני טונות של דגים משובחים בכל הצורות והחתכים: שלמים, מפולטים, פרוסים, משומרים, מעושנים, מיובשים, קפואים, טריים ועוד. ולמרות זאת, האוכל במסעדות יקר מאוד. הוא כולל בשר כבש, סלמון, סלמון ו...סלמון (ירקות ופירות מוטסים מדנמרק ומרחבי העולם).

מחוץ למים כל פיסת אדמה או משטח מכוסים בעשב צפוף, כולל גגות הבתים המסורתיים וקצוות המצוקים. זאת מאחר שבפארו כל הזמן גשום והשמש מפציעה בקושי 20 יום בשנה. את הערפל הרטוב התמידי הזה פגשנו בנחיתה, בחוויה קצת מפחידה: המטוס שלנו שהחל בהנמכה לקראת, והמשיך בירידה זמן לא מבוטל (כשמסביב לא רואים כלום ועל החלונות זרמים של מים) עשה פתאום סטייה חזקה, זקר את האף וטיפס באופן דרמטי למעלה. כשהתייצבנו הודיעו לנו הטייסים שנחיתה לא תהיה ושהמטוס יסטה לנורבגיה לתדלוק עד לשיפור מזג האויר. אחר כך החליט הצוות לעשות נסיון נוסף, שוב בתוך שמיכה אטומה, אפורה ורטובה. סוף טוב, הכל טוב, הנחיתה עברה בשלום ובסך הכל קיבלנו 2 במחיר אחת.

אז הכל ירוק אבל עצים אין בפארו! (מלבד בודדים ביותר שנטעו בידי אדם), כי רוחות חזקות נושבות רוב הזמן מהים ושוברות/עוקרות כל מה שמנסה לגבוה. גם חקלאות בקושי עושים שם בגלל המדרונות הסלעיים והתלולים, ובכלל, איי פארו קצת מוזרים – מקום צפוני מאוד אבל לא קר, עם נוף ירוק אבל צחיח.

גם השפה המקומית קצת משונה, שפה נורדית אבל עם קצת ח' והרבה ש'. מקורה בנורבגית עתיקה שהגיעה עם הוויקינגים לאיים המבודדים לפני 1200 שנה והתערבבה עם סקוטית ועוד כל מיניי. המרחק גם גרם לכך שכולם קרובי משפחה של כולם ומכירים. קיבוץ בקצה העולם. ההומוגניות הזו גרמה לפני כמאה שנה, לראש כפר מרוחק על אחד האיים, להציע לקפטן של ספינה צרפתית שעגנה בסביבה לשכב עם אישתו בתקווה שזה יוסיף קצת לבנק הגנים המקומי. הסיפור אמיתי והמקומית שסיפרה לנו עליו ציינה לראייה, שמאחר שהבחור היה כהה יחסית, יש היום בפארו כמה וכמה תושבים בעלי חזות כהה. אבל אין לאיש ספק שגם הם שייכים למשפחה, אם כי מהאגף הצרפתי.

אז בסך הכל, חוץ ממזג האוויר, הפרואיזים שמחים בחלקם. הם אנשים מסבירי פנים, דתיים מאוד, אוהבי ישראל, יש להם את כל השירותים הנדרשים ברמה טובה מאוד, אין באיים כמעט פשע, קבוצות הכדורגל המקומיות משחקות היטב, בתי הספר מצויינים, אבטלה אין, ההכנסה לנפש גבוהה, אפילו יותר מדנמרק העשירה ואפילו הפוליטיקאים מתווכחים בנימוס.

רק אל תשאלו אותם על מסורת צייד הליוויתנים/דולפינים שלהם כי התמונה הוורודה עלולה להפוך אדומה מאוד.

מתגעגעת,

האיים מזדקרים מהים

בדרך משדה התעופה

הנמל והרחוב המפורסם בת'ורהאוון

בית הכלא - התפוסה הממוצעת כוללת 2 נהגים שיכורים

התיכון העיוני-מקצועי, מוסד מדהים

מראה מהאי הגדול אל הים, המעבר בין האיים מתקיים דרך מעבורות או מנהרות תת קרקעיות

סרט נע במפעל של Bakkafrost, שמוביל את דגי הסלמון מסביבת המחייה שלהם לאריזה בדרכם לרחבי תבל

בתים מסורתיים. את הירוק קוצרים, לעיתים בעזרת כבשה שמעלים לגג ללחך את העשב

באחת המנהרות המחברות בין האיים יש כיכר תת ימית המפצלת את התנועה לשני כיוונים שונים

משחק כדורגל בינלאומי, באצטדיון מדהים בו התמודדה אחת הקבוצות המקומיות (כחול לבן) עם קבוצה מקוסובו (כתום שחור)

פארו מספקת לעצמה את כל האנרגיה הנדרשת לה

גן הפסלים סביב מוזיאון האמנות היפה

הכנסייה העתיקה בעיר - מבנה דמויי אוניה

בית הקברות העתיק

צייד הלוויתנים המסורתי, ציור של Sámal Joensen-Mikines (לא מומלץ לחפש בגוגל אימאג')