קולוניה קפואה חלק א'

אהלן,

הפעם על הרפתקאה מלפני מספר חודשים: ביקור שלנו בגרינלנד, האי העצום (מערב ארופה כפול שתיים בשיטחו) ששייך לדנמרק. זכר לימי הכיבוש המזהירים של הדנים שבשנים 1397 עד1520 הם חלשו על מה שהיום: דנמרק, צפון מזרח גרמניה, נורבגיה, פינלנד, גרינלנד, שבדיה, איסלנד, איי פארו ובתקופות מסויימות גם על חלקים מאנגליה וסקוטלנד.

כשטסים מעל גרינלנד מבינים את משמעות הביטויי כיפת קרח. האי הזה שבנויי קצת כמו קערה עם שרשרות הרים גבוהים לאורך החופים, והרים/גבעות נמוכים יותר בכל השטח הפנימי, "מלא עד גדותיו" בקרח. מלמעלה, זה נראה כמו מדבר ענק של לובן. באזור החופים, בגאיות שבין ההרים הגבוהים- בפיורדים, מתקימת תנועה של הקרח לכיוון האוקיאנוס. ממה שהבנתי, זה ממש כמו הנהרות שזורמים לים, אבל מאחר שכל כך קר, הזרימה נעשית על ידי מים תחתיים שנמסים מכובד הקרח ונושאים איתם גושי קרח שנשברים בקצוות - במפגש עם הים שנמצא במצב נוזלי. בגלל שקרח צף, החתיכות העצומות האלה - הקרחונים, צפות וממשיכות להתרחק מהיבשה במסלול שמונחה ע"י הזרמים.

אז נסענו במסגרת סיור לשגרירים הזרים שאירגן משרד החוץ הדני. טיוטות של הלו"ז נשלחו מספר פעמים לקראת היציאה, אבל האחראים הדנים הודיעו מראש ולאורך כל הסיור שהתוכנית תהיה סופית ברגע שננחת.... בדנמרק (בחזרה). מסתבר שבגלל תנאי מזג האויר וגם בגלל מיעוט האמצעים והעובדה שכל מעבר ממקום למקום יכול להתבצע בגרינלנד רק בטקסי מזדמן (מטוס), הכל נתון לשינויים, כל הזמן.

לקראת הנסיעה עשינו קניות נמרצות של מעילים, גטקס, כפפות, כובעים והתייצבנו בשדה התעופה קאסטרופ ב7:30 בבוקר לטיסה של 4 שעות. בסיומה, החזרנו את השעון ארבע שעות אחורנית וירדנו מהמטוס בשדה התעופה היחיד שיכולים לנחות בו מטוסים גדולים, תחנת מעבר שנבנתה על ידיי האמריקאים בזמן מלחמת העולם השנייה, בשומקום בשם Kangerlussuaq.

מיד הובילו אותנו בהליכה מהירה על המסלול "מגרם לגרם", למונית שרות סטייל גרינלנד, שבדיוק נחתה והמריאה חזרה, בדרכה לעיר הבירה Nuuk.

בנחיתה פגש אותנו שר הטקס המקומי, יאקוף (Jakoff), שלפי המארחים הדנים (שנשמו לרווחה לקראתו) הוא ה-איש שכדאי להכיר שם. אלוף הקומבינות, האחד שיכול מעכשיו לעכשיו לארגן מזחלות חילוץ או לחילופין, שיט תענוגות מפנק. ואכן, יאקוף המשיך ללוות אותנו לאורך הסיור והכל תיקתק כמו שעון דני.

בנוק, העיר הגדולה, חיים כ- 19,000 איש ולמרות ש"אוכל זה לא בעייה" (לפי יאקוף), כי תמיד אפשר "לדוג או לצוד משהו", כל השאר- בריאות, חינוך, מגורים, השכלה, ותעסוקה מהווים אתגר לא פשוט.

בעיקרון, בגרינלנד יש בסך הכל 56,000 איש, סדר גודל של האוכלוסיה של נס ציונה! 2/3 מתוכם תושבים מקוריים (Inuits). הם מפוזרים בכמה ערים (עיירות) שאפשר להגיע אליהן ברוב חודשי השנה רק בטיסה, ובכפרים נידחים של 25 נפשות בערך, בפינות מרוחקות שאליהן לא ניתן להגיע כלל רוב הזמן. מוסדות החינוך כוללים בתי ספר יסודיים קטנים, 4 חטיבות ביניים, 2 תיכונים ואוניברסיטה (בערך) אחת. מי שרוצה ללמוד מקצוע שאיננו חינוך או עזרה סוציאלית נאלצת לעבור לדנמרק. ולא במפתיע, רוב היוצאים לא חוזרים לחיות באי מולדתם.

אחד הפסלים השנואים בנוק עומד בראש גבעה שמשקיפה על הים. המקום יפיפה, יש משם תצפית נהדרת על העיר הקטנה והמפרץ, אבל הפסל של Hans Poulsen Egede, מסיונר דני-נורבגי שהגיע באונייה לגרינלנד בשנת 1721 (בדומה לקולומבוס), מסמל את תחילתה של ההשפעה המערבית על האי ואת ההסטוריה המסוכסכת של התושבים המקוריים. הפסל הזה חטף סיסמאות גראפיטי בחגיגות 300 השנה ועורר מחאה לא קטנה שההדים שלה הגיעו עד לדנמרק. להבדיל, על אחד מבנייני השיכונים האפורים בנוק, בתים שבנויים מדירות/קופסאות למעמד הפועלים, פגשנו בכתובת גרפיטי מוכרת Free Palestine. ואני שואלת אם באמת זה מה שיש לחברה הגרינלנדים בראש?

מלבד השיכונים, יש בנוק בתים אחרים, קטנים יותר שצבועים בצבעים עזים, שאריות מהמסורת הקולוניאלית. הבתים הראשונים שנבנו בגרילנד הובאו בחלקים מדנמרק ונצבעו לפי קוד שסייע לאוכלוסיה המקורית שלא ידעה קרוא וכתוב למצוא את דרכה: אדום לחנויות ולמבנים דתיים, כולל בית הכומר, צהוב לבתי חולים, מרפאות ובתים של רופאים ואחיות, ירוק למבני תקשורת – תחנת הרדיו ואחר כך הטלויזיה, שחור למשטרה, וכחול לבתי חרושת ומפעלים. הצבעוניות הזו שכבר לא ממש עוקבת אחרי החוקים (יש גם בתים חומים, וורודים, אפורים וכתומים) מזכירה קצת ציור של ג'אספר ג'ונס מ-1961, אבסטראקט צבעוני, ללא ירוק – בגרינלנד לא ראינו עץ אחד!

מתגעגעת,

קרחונים שטים בים

שכונה בנוק עם הבתים הצבעוניים הטיפוסיים לגרינלנד

צלמיות אינואיתיות משנהב אריות ים במוזיאון הלאומי בנוק

אזור עיר הבירה נוק, הירוק במפה בכלל לא ירוק

שלט המשרד לרווחה ותעסוקה בגרינלנדית ודנית

אוהבים אותנו גם בגרינלנד

הטיילת היפיפיה לאורך המפרץ

מסכת טיקסית מעץ במוזיאון הלאומי בנוק