Lost in connection

אהלן,

סיפור קורונה ממוצע, לא באמת מיוחד אם כי מעצבן:

זה התחיל בחופשה שרצינו לעשות בארץ עם משפחה וחברים אחרי כמה חודשים בגלות. הידיעות כאן לגבי מספרים, מאושפזים ומאומתים לא היו חיוביות במיוחד ולכן, בתחילת דצמבר כשדנמרק הוכרזה כמועדת לפורענות אדומה החלטנו לוותר. והינה הודיעו פתאום שדוחים את הדד ליין ושעוד יש סיכויי לחמוק לארץ לפני שהוראות הכניסה ממדינה אדומה נכנסות לתוקף ובעקבותיהן גלות בת 7 ימי בידוד לכל מי שמגיע. אז מהר מהר, יומיים לפני, קנינו כרטיסים והודענו (רק למשפחה הקרובה) שאנחנו מגיעים.

לעשות בדיקת PCR בפרק הזמן הקצר שנותר היה מסובך מאחר שבעקבות ההתפתחויות וההידבקויות, מאות אלפי דנים צבאו על מרכזי הבדיקה החינמיים ותורים אין. מזל שאפשר היה למצוא בתשלום מכובד מירפאה פרטית לא רחוקה שמספקת את השירות. וכך, ביום הטיסה, מחזיקים אצבעות, וגם את תעודות החיסון, האישורים על השליליות שלנו לקוביד, ההזמנות והתשלומים לבדיקות שנעשה בארץ עם הנחיתה וטפסי הכניסה לארץ עם כל הפרטים, עלינו לטיסת אאיגאן לאתונה ומשם בקונקשן קצר לתל אביב.

אבל.........

בהמראה עיכבו אותנו כהוגן וכשנחתנו באתונה, לתוך ים של אנשים מבולבלים ועצבנים נותרו רק כ-20 דקות להמראה. בכל זאת הרבצנו ספרינט מטורף כי חשבנו (כידוע) שאאיגאן תעכב את טיסת ההמשך ותחכה לנוסעים שאמורים להצטרף.

אבל.........

כנראה שנפלנו על טייס "שוויצרי" מרושע במיוחד שסירב לעכב את ההמראה למרות שהאיחור נבע מתקלה במרכז המחשבים באתונה ולמרות שעמדו בשער יחד איתנו 30 איש רותחים מזעם ולא שתקנים במיוחד. גזר הדין נגזר סגרו לנו את הדלת בפרצוף ועזבו בלעדינו. מותירים אותנו עם הדילמה האם להמשיך ארצה בטיסה הבאה שתגיע כבר אחרי הדד ליין ותחסל לנו 3/4 מהחופש, לחזור לקופנהגן או להישאר ביוון לחופשה מאולצת וספונטנית.

בהתחלה עוד פינטזנו על נסיעות רכבת קצרות בדרכנו צפונה, משהו בסגנון טיולי היורייל של פעם. קפיצות בין ערים שונות - מאתונה ביוון, לאיטליה, שוויץ, גרמניה וכו. אבל כשהסתבר שהמעברים יהיו מכת אישורים שליליים, החלטנו להיות חיוביים ולהשאר בארץ שבה המציאו את האומיקרון (האות היוונית).

לא שהיה גרוע, היה דווקא נחמד להסתובב קצת באתונה הריקה ובסלוניקי המקושטת, להיכנס בלי תורים לאתרים ולמוזיאונים, להשיג חדר במלון "על המקום" ועוד בתעריף מוזל ולגלות את שיגעון חג המולד היווני (בדיוק כמו בארה"ב, כולל אותה המוסיקה המתקתקה שמושמעת שוב ושוב ושוב).

כבר נאמר שהפרדוקס של עולם התיירות הוא שתיירים רוצים להיות במקומות הכי מעניינים והכי מיוחדים שיש אליהם גישה נוחה וכל השירותים אבל... בלי תיירים (אחרים). אז זה מה שקצת חווינו והיו לזה יתרונות אבל גם חסרונות. מצד אחד, הטיילים הבודדים שפגשנו היו יוונים ושכיות חמדה מפורסמות נפתחו בפנינו ללא צפיפות או המולה. מצד שני, יוון ככלל הרגישה עצובה וגלמודה. המסעדות היו ריקות או סגורות, כפרי הנופש נראו נטושים והמלונות חשוכים ושוממים.

אני משערת שזו לא רק המגפה של השנתיים האחרונות שהפילה את תעשיית התיירות ועונת החורף שבדרך כלל פחות פעילה, אלא במיוחד המשבר הכלכלי שמאז 2008 יוון לא מצליחה להתאושש ממנו למרות צעדים קיצוניים להחזר חובות שכפו עליה מדינות האיחוד האחרות. בפאתיי הערים הגדולות ראינו הרבה בניינים עזובים, חללי מסחר דוממים, בתי חרושת עם פתחים פעורים וזגוגיות פרוצות. בעיירות חווינו הזנחה של בניינים ותשתיות ואפילו בכפרים ציוריים פצעו את המראה הפסטורלי בתים מתפוררים, חסרי דיירים וגג שצמחית פרא צומחת בתוכם.

אז במשך 10 ימים, התגעגענו כהוגן אבל גם אכלנו טוב (אין על הסלט היווני) ראינו אוצרות תרבות נפלאים (יש לנו המלצות למעוניינים), ובעיקר, ספגנו שמש - מצרך חסר בדנמרק בעונה זו.

לטיסה לקופנהגן הגענו הרבה זמן מראש, לא לפני שעמדנו יחד עם המוני יוונים, שעות בתורים לבדיקת PCR - "בונוס" מיוחד שהוחלט עליו יומיים לפני כן.

מתגעגעת,

מוזיאון האקרופוליס, אתונה

נמל פיראוס (אי אפשר בלי צילום כזה של יוון)

ΕΜΣΤ המוזיאון הלאומי לאמנות עכשוית

חג המולד בכיכר המרכזית בסלוניקי

מטאורה

חנות ממתקים מקושטת בנעליי שוקולד ועצי סוכריות לכבוד החג

המגן של המלך פיליפ ה-2, אבא של אלכסנדר מוקדון, מוזיאון הקברים בכפר Vergina, לשעבר עיר הבירה Aegae

הכפר פרת'נונאס בחצי האי חאלקידיקי

צילום מהמטוס של ספינות המחכות בתור לנמל