Search

וונטילציה

Tamar Akov
Apr 15, 2017
3 min read

אהלן,

אז כצפוי לעונה, חם אצלנו בהודו. לא שבדרך כלל אנחנו רועדים מקור, אבל בחודשים מרץ עד יוני הטמפרטורות מטפסות להן במעלה ה-30, קרוב לקו ה-40 באופן יומיומי וחם. בחורף, בחודשים דצמבר עד פברואר, כשהטמפרטורות יורדות ל-20 מעלות פלוס, והמקומיים מתלוננים על איך הם "קופאים מקור" (לא שאני זוכרת יום במומבאי, בשנתיים שלוש שאנחנו פה, שבו לבשתי סוודר), אנחנו דווקא מבסוטים.

אבל במומבאי, על חוף הים הממזג ולמרות הלחות, המצב יחסית סביר... בפנים תת-היבשת, לעומת זאת, הכל הרבה יותר קיצוני. למשל, לפני כשבועיים כשנסעתי לבאופורה, אחד הכפרים בקירבת העיר וואדודרה (בארודה) שבמדינת גוג'ראט, לבדוק איך מתקדמת הבנייה של שני בלוקים של בתי שימוש בבית ספר ובגנון שעיצבנו חברה ארכיטקטית ואני, הסתובבתי בשמש, בחום של 44 מעלות, והרגשתי מה זה "חום הודי אמיתי". הכפריים כמובן רגילים לזה, מי שבר-מזל יושב תחת מאוורר, ומי שלא, משתרע לו בצל ומשתדל לזוז כמה שפחות.

באותו ביקור שבו באופן ניסי ביותר, הלכו ונבנו המבנים אחרי שכבר התייאשנו לגמרי (את העיצוב סיימנו "מהר, מהר" לפני כשנתיים ואז נהיה שקט תעשייתי מאיים), החום האמיתי נבע מוויכוח סוער שניהלנו עם אנשי הממשלה שבאו לראות את מהלך הבנייה. אני כמובן קלטתי רק איזה רבע מהנאמר בגלל מחסום השפה, אבל הבעייה נבעה מסוג הריצפה שעיצבנו-בחרנו. אני מספרת את הסיפור המסויים הזה בגלל שהוא טיפוסי לדעתי להודו של המאה ה-21. התפיסה היום של רוב האוכלוסיה פה (כפריים, עירוניים, עשירים ועניים) היא, שמה שקורה בעולם המפותח - בחו"ל, תמיד עדיף על המקומי והמסורתי. אז הריצפה שבחרנו עשוייה מתערובת מסויימת של בטון, חול, אבן מקומית ופיגמנט, תערובת שהשתמשו בה מאות שנים פה בבתים, אבל אנשי הממשלה התעקשו על חרסינה. לא שזה מתאים לעיצוב, זול יותר, ירוק יותר, יפה יותר, עמיד יותר או מתפקד טוב יותר, אבל... ככה עושים במערב! מאותה סיבה, נאלצנו להוסיף לבית הספר תא שירותים לנכים, לפי הסטנדרד הבינלאומי, למרות שמראש תוכננו כל התאים לגישה נוחה ואפשרות למתן עזרה בשעת הצורך, ולמרות שהסטנדרד הבינלאומי נקבע לפי הגודל של כיסא גלגלים "מערבי" שאיננו נמצא בכלל בכפרים (כי מי בכלל יכול להרשות לעצמו לרכוש כסא שכזה ואפילו אם כן, דרכי העפר, המכשולים, המדרגות והפתחים הצרים בבתים יכלאו וירתקו נכה שיושב בכסא גלגלים). כך שהרשויות התעקשו על ביזבוז משאבים - תא רחב במיוחד, ועוד עם אסלה(!) ופלאש בזבזני במים כי... ככה עושים בעולם.

ואפרופו המאווררים שניתן למצוא (לפעמים) בבתים כפריים – בסיור אחר בקארג'אט שבמדינת מהרשטרה, בפרויקט של הביטאט פור הומאניטי, ארגון שבונה בתים לאנשים מהשכבות החלשות ביותר, קלטנו שמיקום המאוורר קובע את מקום הלינה הכלל-משפחתי ולאו דווקא להיפך. אם הוא הותקן בהול, תישן המשפחה בהול, אם בחדר קטן של 5 מטר מרובע, תישן כל המשפחה – הורים 3 ילדים ותינוק בחדר הזה. ועדיין נותרת השאלה מי קבע ולפי אילו קריטריונים את מיקום המאוורר. מה שכן, במטבח, שבו מבשלים כמעט תמיד על תנור עצים פשוט (צ'ולה), אין מאוורר, וגם אם יש חלון או פתח, הם בדרך כלל לא מתפקדים טוב מספיק, כך שהאויר בפנים הבתים בהרבה מאוד מקרים מעושן ממש, סמיך וקטלני, במיוחד לילדים קטנים ותינוקות.

מחקרים מראים שדלקת ראות עומדת יחד עם בעיות מעיים בראש רשימת הסיבות לתמותת ילדים עד גיל 5. חשיפה לאויר פנים מיבני מזוהם משלשת את הסיכויי לחלות בדלקות בדרכי הנשימה (הקירות השחורים במטבחים יכולים לשמש פרסומת אפקטיבית נגד עישון). ולא רק בילדים קטנים משתעלים מדובר, אלא גם בנשים שמבשלות שעות רבות מידיי יום על אש פתוחה ונושמות עשן בלי סוף. בבאופורה לעומת קארג'אט, הנשים מבשלות לחלופין על שני תנורי בישול, האחד בפנים הבית - במטבח והשני בחוץ. ומעניין להבין מתי ובאיזה מהם מבושל האוכל והאם זהו פתרון שניתן לשיכפול....

ועוד אנקדוטה שקצת קשורה, בביקור שעשינו בקולקטה (כלכותה - הבירה הקולוניאלית לשעבר), בחום של 36 מעלות ולחות של 120% בערך, בביתה של אמא תרזה, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 1979, סיפרו לנו הנזירות על האמא. הן דיברו על חייה במקום במשך 47שנה, על המסדר העצמאי שהקימה, ה- Missionaries of Charity שחברות בו אלפי נזירות ב-758 סניפים, ב-139 מדינות, ועל פועלו - עזרה לחולים, לעניים, לגוססים ולמסכנים ביותר. הן גם הראו לנו תמונות של הקדושה תרזה (אמא תרזה זכתה בתואר ב-2016) מחובקת עם שועי עולם, ואת החדרון שבו ישנה כל השנים. הנזירה המדריכה ציינה בסיפוק ש"אמא" נשמה בחדר הזה את נשימתה האחרונה כשהיא מביטה על נזר קוצים שהובא מירושלים וניתלה על הקיר. וגם, שלמרות שהחדר הזה חם במיוחד ונמצא בדיוק מעל המטבח, אמא טרזה מעולם לא השתמשה במאוורר....

מתגעגעת,