מתוק/חריף

אהלן,

אז מלבד היותן שונות מאוד בהרכב האוכלוסיה, בהיסטוריה, בשפה, בתרבות ועוד, למדינות הרבות של הודו גם חוקים שונים. למשל, בגואה מותר לאכול בשר בקר, במהראשטרה ובמדינה הצפונית לה גוג'ראט, ממש לא! ומי שנתפס אוכל מהבשר האדום יכול להיזרק לכלא (אם לא עשו לו קודם לכן לינצ'). עוד דוגמא, בגוג'ראט אסור לשתות משקאות חריפים בכלל ולקנות בקבוק יין זה כמעט כמו לרכוש נשק, רק שיותר קשה.

אז מאחר שהייתי לאחרונה אורחת של (NID (National Institute of Design אהמדבאד, במשך שבועיים, והגעתי עם דרכון זר, ביקשו ממני מורים מקומיים לקנות עבורם אלכוהול (זה לא שכולם שתיינים שם או משהו, אבל לפעמים מתחשק איזו בירה, במיוחד אם היא אסורה ונדרש רשיון). מובן שהסכמתי ונסענו 30 דקות באוטו צפוף לחנות ממשלתית עמוסת בקבוקים. אבל אז התברר שמאחר שההגעה האחרונה שלי להודו היתה כבר מזמן, אז אני לא קבילה ואפילו כרטיס הדיפלומט שאני מנפנפת בו בעת הצורך לא עזר - איזו השפלה! רק עד 28 יום מהנחיתה בהודו אפשר לקבל רשיון לרכישת אלכוהול, רשיון שמחזיק מעמד 4 שבועות. או, שתוך 4 ימים עם הוכחת כניסה למדינת גוג'ראט, אפשר לזכות בתעודה המבוקשת: נייר חתום עם טקסטורה מסובכת כמו בשטרות כדי שאי אפשר יהיה לזייף. התהליך עצמו לוקח 30 דקות לפחות וכולל טופסולוגיה מורכבת, נתינת טביעת אצבע אלקטרונית, חתימות בערך ב6 מקומות, ו... עוד כמה דקות של ציפייה עצבנית לאישור המערכת הממוחשבת. אני מכירה את הפרטים כי אחרי שנכשלתי כישלון חרוץ הצלחנו לדוג מרצה קנדי שעמד בתנאים הקשוחים והיה נחמד ונכון להצטרף למשלחת, לשמחת כולם.

עוד חוויה מגוג'ראט ה- Ravivar Wadi, שוק יום ראשון. באהמדבאד זה שוק גדול, שוקק חיים וחיות שחלקו ענתיקות והשאר אותנטי ועכשוי לגמרי. בכניסה לשוק קידם את פניי מחזה משעשע - שני חברה דחסו לאוטו-ריקשה 5 עיזים והצטרפו בעצמם למטען (בהודו זה בסטנדארד לסחוב חיות בכל דרך אפשרית וכבר צפיתי בשתי עיזים נוסעות על אופנוע, תלויות על המנוע ראש לזנב, בפקקים של מומבאי). טיפה קדימה הסתברה הסיבה לנסיעה - מידיי יום ראשון מתנהל שם מסחר ער בעיזים ואפשר לחזות בחיות הללו בכל הגדלים, הצבעים והפרצופים כשהבעלים מחבקים אותן צמוד-צמוד ומגישים להן בחיבה עלים ירוקים מתוקים (כמובן שזהו רגע אחרון של חמלה מאחר שהעיזים נידונות לשחיטה).

חוץ מהשוק, כל זמן השהייה שלי ב-NID לא הספקתי להסתובב כמעט בכלל, למרות שהאזור כולו משופע באתרים היסטוריים, מסגדים, מקדשים, ערים עתיקות, ואומנויות מסורתיות שנעשות בעבודת יד על ידי אומנים למינהם. כן הספקתי לראות מוזיאון סניטציה חביב, ואת האשראם המפורסם של מהאטמה גאנדי על שפת נהר הסאבארמאטי. הנהר עצמו, דרך אגב, במצב נוראי: מטונף, מיובש, עומד ומסריח. מעניין מה היה אומר גאנדי לו ראה אותו במצבו היום, ואת הארובות המיתמרות המפוזרות לאורך הגדה, שפולטות כמויות קטלניות של עשן ורעלים (כשהייתי באהמדבאד, ממש אפשר היה לראות ולהרגיש את האובך והטינופת שחורכת את הריאות.)

ביום חמישי, יום הרפובליקה הצלחתי לעשות גיחה צפונה 30 דקות מחוץ לעיר אל באר/מאגר מים בעיירה סמוכה (Adalaj stepwell). אל הבאר הזו משנת 1499, שנחצבה חמש קומות למטה בסלע בתקופת המוגולים - השליטים המוסלמים, יורדים במדרגות מקסימות עם מרחבי עצירה בכל קומה. החללים האלה מעוטרים בפיתוחים יפיפיים שמשלבים בין אומנות מוסלמית לבין סצנות מהמסורות ההינדואיסטיות. ההסבר לכך כנראה באגדה שמלווה את הקמתה של הבאר עצמה. לפי מה שסיפרה תלמידה שלי, בסוף המאה ה-15, המהראג'ה המקומי החל בבניית הבאר. שליט מוסלמי שכן כבש את האזור ורצח את בעל השררה. הוא השאיר בחיים את המלכה האלמנה (היפיפייה כמובן) כי חשק בה ורצה בה לאישה. הבחורה התנתה את הסכמתה לשידוך רק אם יסיים את בנייתה של הבאר. חציבת הבאר/מאגר מים, על כל עיטוריה, תחריטיה ועמודיה, נשלמה בזמן שיא והשליט שלח את אנשיו להזכיר למלכה את העיסקה בינהם. אבל כמו האוכל בגוג'ראט, שהוא אמנם מתוק מאוד אבל גם חריף ושורף את הלשון, גם הסיפור הזה נגמר בדמעות – המלכה הלכה אל הבאר סבבה אותה וקפצה אל מותה....

ולקינוח: השליט קרא לבנאים המוכשרים שיצרו את הפלא הזה ושאל אותם אם יוכלו לבנות עבורו עוד באר. כשנענה בחיוב נגזר דינם של השישה למוות כי לא רצה עותקים. הקברים שלהם נמצאים בגן המקיף את האתר.

מתגעגעת,

בכניסה לאקדמיה הלאומית לעיצוב

סוחר בשוק העיזים

ילדה עובדת

דוחסים עיזים לריקשה

בלוק באסטר סטייל אהמדבאד - שימו לב למחזיק השימשייה

כלי עבודה משומשים למכירה

מוכרת חרוזים והתינוק שלה במינשא

נהר הסאבארמאטי בשעת בוקר טובל במסך סמוג

הבאר/מאגר מים של אדאלאג'