סרט הודי

אהלן,

אז ידוע לכולם שסרטים בהודו זה דת המונים, קטרזיס לאומי והעולם של בוליווד (בומביי-הוליווד) תופס חלק גדול וחשוב בחיים של כל אזרח מצויי. על השירים, ישנים וכאלה שהוקרנו ממש עכשיו, מתענגים כולם בעיניים מלוחלחות ואת המילים שלהם שרים ברגש רב (אבל בכל פעם שביקשתי פירוש, אם זה מהנהג שלנו סושיל או מחברות, תמיד נעניתי במבוכה גדולה וב"את יודעת... הדברים הרגילים שקשורים לאהבה... זה טיפשי מידיי לתרגום"). גם בטיולים כשנסעתי עם "החברה מהקולג'" תמיד הגיע הרגע בו כולם פצחו בשיר מסרט כלשהו כשחיוך גדול של התעלות מרוח להם מאוזן לאוזן. לפני כמה זמן הלכנו להופעה של זמר מצויין ששר שירים מסרטים ישנים של ראג' קאפור- שירים בני 50-60 שנה. באולם ישבו אנשים שבמשך כל ההופעה, לא רק שרו את השירים אלא גם הוסיפו נדנודיי ראש ומחוות ידיים, מנופנפות לכל הכיוונים.

הריקודים, שהם חלק חשוב ביותר, מוכרים גם כן מההתחלה ועד הסוף (למרות שהשירים בדרך כלל ממש ארוכים והכוריאוגרפיה בהתאם) ואותם אני פוגשת בשיעוריי הזומבה שאני עושה עם הבנות בצ'כונה. במיוחד אני אוהבת את התנועות של שיחה בטלפון, ניקויי אבק מהבגדים, סרוב מפתה לבחור דמיוני והדלקת נר/קטורת...

הכוכבים עצמם זוכים ליחס של הערצה מטורפת. ליד הוילה של שאה רוק חאן (ששווה 600 מליון דולר) או אמיטאב באצ'צ'אן (400 מליון דולר) עומדות משמרות מעריצים כל השנה. בבניין שלנו גרה דיפיקה פאדוקון וכמעט לכל מי שסיפרתי איפה אני גרה, השאלה הראשונה היתה "נו, אז את פוגשת אותה?" האמת, ראינו אותה פעם אחת בודדת, לפני שנה בערך במעלית, בשעה 11:30 בלילה. היא עם השומרים שלה ואנחנו עם שלנו...

רק בשביל ההשכלה הכללית, בהודו מפיקים בסביבות 1700 סרטים מידיי שנה, 1700! בכל השפות ההודיות למינהן, וקראתי איפשהו שבערך 2 מיליארד כרטיסים נמכרים שנתית. סרטים בודדים, שנחשבים "אינדי" עוסקים במציאות הלא קלה, אבל הרוב הגדול הוא מסוג "מסאלה" (תערובת) ויש בהם דרמה, קומדיה, רומנטיקה, פעולה, מוסיקה, ריקודים, בקיצור... הכל. רבים מהסרטים מוקרנים תקופות ארוכות יחסית אבל השיאן הבילתי מעורער הוא הסרט, DDLJ - Dilwale Dulhania Le Jayenge (בעל הלב הגדול יזכה בכלה) שמוקרן כבר יותר מ-20 שנה ברציפות, יום-יום ועוד הגלגל מסתובב.

לפני כמה זמן הזמין אותנו חבר להצטרף אליו ל-Stardust Awards - ארוע האוסקרים של בוליווד (יש עוד המוני ארועים נוצצים שכאלה ב-20 תעשיות הסרטים של 20 השפות האחרות). הגענו בזמן, כלומר מוקדם מידיי (איך עוד לא תפסנו את זה אחרי שנתיים וחצי בהודו??), ורק שעתיים שלוש אחר כך צעדו פנימה הכוכבים הגדולים מלווים באור הזרקורים, בהבזקי הפלאש של הצלמים ובהמוני המעריצים (אנחנו כבר היינו בדרכנו החוצה). לא שזה שינה כי גם ככה אנחנו לא מזהים כמעט אף אחד, וגם, הרי באנו לחוות את האווירה והזוהר ואכן אלה הפגיזו את החושים ביג טיים. ולמרות שהערב כולו התנהל בהינדי ולא הבננו מילה (חוץ מתרגומים בודדים מהחבר שישב לידנו), התלבושות, המוסיקה המתוקה הפעלולים התפאורתיים והתאורתיים והלהקות שקיפצו במרץ, פיצו על זה לגמריי.

ואפרופו זוהר ופעלולים - לפני איזה חצי שנה הוזמננו להקרנת הבכורה במומבאי של Batman Vs. Superman (דיי בוודאות הסרט הגרוע בעולם). רית'יק רושאן, הכוכב הנערץ היה שם, ויצא לנו לראות את האליל בכל גובהו, כולל הג'ל בבלורית.

ולא רק רית'יק, דמויות הגברים בקולנוע הבוליוודי רחוקות מאוד מהגבר ההודי הממוצע שפוגשים ברחוב. רוב הגברים (מהמעמד הבינוני-גבוה) הם בגובה בינוניי-נמוך, עם בליטה עגלגלה במרכז. בקולנוע, רמבו זה המודל הנערץ - 1.85 מטר לפחות, כתפיים רחבות וסיקס-פק שהתסריט דואג לכך שהוא יחשף כשהכוכב מוריד את החולצה או ש"לגמרי במקרה" מתרטב המסכן. וכמובן, העור של כוכב אמיתי צריך להיות כמה שיותר בהיר.

לגבי הנשים, שכולן יפיפיות מהממות, עור בהיר זה חובה אבל שלא כמו במערב, קצת ריפוד וחמוקיים דווקא מתקבלים בברכה.

ווידויי קטן - בעצם, לא ראינו מאז שהגענו, כמעט אף סרט הודי בקולנוע, כי אין תרגום לאנגלית. אבל לפני חודש הלכנו עם חבר לראות את Dangal (תחרות האבקות), הסרט החדש של אמיר חאן. אמנם סרט דיסני טיפוסי (ואכן סוני, דיסני ושאר המפיקים הגדולים האמריקאים מפיקים בשנים האחרונות את הסרטים ההודים, בהצלחה מיסחרית ובגריפת רווחים יפה.) אבל היה נחמד מאוד. קודם כל, הגענו בזמן ועמדנו מול המסך בדום כשהשמיעו את ההמנון ההודי (חובה בכל הקרנה). אחר כך נהנינו מהמוסיקה, מהמראות של הכפר ההודי והמשחק. חלק מהתסריט תורגם לנו ע"י חבר שבא כבר בפעם שנייה לצפות בסרט, ועדיין בכה בחלקים המרגשים (השאר היה קל להבנה – אמרנו סרט דיסני...). הדובדבן שעל הקצפת היה ההמנון ההודי שהוקרן בפעם השנייה (כחלק מהעלילה) שגם שם נעמד כל האולם בדום מתוח!

אז אנחנו עוד מקווים להספיק ללכת לאחד הסרטים הקלאסיים, בבית קולנוע שכונתי מלא מפה לפה, להתרגש עם שאר הקהל, ולצאת בסוף לרחוב המומבאי שהוא בפני עצמו, גם כן חתיכת סרט.

מתגעגעת,

ערב שירה של שירים ישנים מהסרטים

סטאר דאסט - במה ריקה

סטאר דאסט - Arijit Singh מופיע עם השיר קורע הלב "ירח שלי"

סטאר דאסט - רוקדים

Rakhi Sawant, השחקנית הפרובוקטיבית והמשופצת בתצוגת אופנה

אמיר חאן האיש והאוזניים יחד עם הכוכבות הצעירות בסרט דנגאל (לא צילום שלי)