לבן

אהלן,

אז עבר יותר מחודש מאז הדרמה האחרונה של המלחמה בכסף השחור וביטול השטרות של ה-500 וה-1000 רופי- השטרות הגדולים, שמסתבר שהיוו 86% מהכסף, ועדיין התורים מחוץ לבנקים נמשכים. קשה במיוחד לראות אנשים מבוגרים עומדים שעות בשמש, אם כי התורים בהחלט התקצרו.

את השטרות החדשים של ה-2000 (כסף "לבן" בצבע וורוד) אפשר אמנם להוציא מהקיר דיי בקלות (במיגבלות הסכום) אבל עודף אין לאף אחד והשטר של ה-100 רופי (5.6 שקל) הפך יקר מציאות. נתונים רשמיים אומרים שרק 2% מהאוכלוסיה בהודו משלמת מס הכנסה, ושהעשירים המופלגים הם הרמאים הכי חזיריים. חברה שלי מה"צ'כונה" שהמשפחה שלה עוסקת ביהלומים התלוננה בפניי שהם פשוט לא יודעים מה לעשות - הם "תקועים" עם ערמות, ערמות של כסף בשטרות ישנים... (רציתי להציע לה לשלם מיסים לשם שינויי). חברה אחרת חוגגת – הם בנקאים, והממשלה דורשת מהאנשים להפקיד כספים בחשבונות מוכרים, על מנת שיהיה פיקוח כלשהו. העסקים כולם מדווחים על מיתון דרמאטי אבל עדיין, אף אחד לא משתולל ברחובות, לא שורף ת'מועדון והרוב הגדול אופטימי למרות שההוצאה לפועל של ה"תרגיל הזה" רחוקה מלהיות מושלמת.

הספורט הלאומי בתקופה האחרונה (חוץ מקריקט כמובן, שמוגדר כדת) זה להפיץ את השמועות שמתרוצצות: סיפורים על מזוודות מזומנים (ישנים) עם מאות אלפיי רופי שנמצאו זרוקות בפחי זבל בכל מיניי מקומות, ידיעות על אנשי עסקים ממולחים שהלוו את כספם למאות עובדים עלובים תמורת אחוזי רווח או להיפך- בריבית קצוצה, העברות בנקאיות אל מחוץ למדינה מבנקים שלא קיימים רשמית ועוד ועוד. אבל בגדול, החיים ממשיכים, ונוסף עוד נושא לצחוקים (קצת עצובים). הבדיחה שלדעתי מסכמת את המצב יפה מספרת על עדר כבשים שהתבשרו שהם מקבלים במתנה שמיכות צמר חמות לחורף. כולם היו מבסוטים עד שהתברר להם מאיפה מגיע הצמר לשמיכות...

בכלל, ההודים הם עם סופגני מאוד ואני רואה לזה הוכחות לעיתים קרובות. למשל, התורים לבנקים בחודש האחרון החווירו (הלבינו) לעומת התור שהשתרך ביום שלישי שעבר לאורך קילומטרים בכביש המקביל אלינו. מליוני(!) אנשים לבושים בלבן עמדו בו במשך שעות, מתקדמים עקב בצד אגודל לכיוון מצבה בגן. כל זה לציון 60 שנה למותו של בהימראו ראמג'י אמבדקאר, הכותב הראשי של החוקה ההודית, כלכלן, משפטן, פוליטיקאי ואקטיביסט חברתי שבא מהקסטה ה"נמוכה" ביותר (ה-Untouchables / Dalit, הטמאים) ושלחם למען שיוויון זכויות לשכבות החלשות. העניין הזה מסובך ואני אפילו לא אתיימר לנסות ולהסביר את מה ששמעתי/ קראתי על עניין הריבוד החברתי/ דתי/ תרבותי הזה, כי אני בטח יודעת טיפה בים ואוליי אפילו פחות. בכל אופן, המליונים שהגיעו מהסביבה הקרובה והרחוקה היו מבני הקסטות האלה (כל קסטה מחולקת לעוד עשרות ומאות) וביום הזה מאורגנת להם הסעה בחינם, גם בתחבורה הציבורית על מנת שיוכלו לחלוק כבוד לאליל שלהם. אני צעדתי איתם אחר הצהרים לאורך חלק מהמסלול עד שנהיה צפוף מידיי (מידיי). משפחות, חבורות צעירים וזקנים צעדו, והיה מעניין לראות ולצלם את כולם בבגדי האבלות הלבנים (ההודים מאוד אוהבים להצטלם – הכללה, אני יודעת, אבל הם ממש מתים על זה, מבקשים "להצטלם עם" ושיצלמו אותם סתם, ועוד אומרים "טנקיו" מתנגן).

בעניין אחר אבל שקצת קשור, בבוקר של אותו היום הלכתי לשמוע כמה פאנלים בכנס שאורגן ע"י האו"ם ועוד כמה ארגונים מקומיים בענייני זכויות נשים בהודו. לא נושא מפותח במיוחד ובוודאי לא גאווה גדולה לחברה ולגברברים המקומיים. עלו שם "הנושאים המוכרים" (אונס, השכלה, נשים בעבודה, נשים יזמיות) אבל גם נושא נוסף שקראתי עליו אבל איכשהו "שכחתי" ממנו והוא עלה מזוית מפתיעה – אלמנות בחברה ההודית.

אז המנהג העתיק של ה"סאטי" – שבו האלמנה צריכה למעשה למות כשבעלה מת, והברירה שלה היא לקפוץ לאש כשגופת הבעל נשרפת או להתאבד זמן קצר אחר כך, איננו חוקי כבר הרבה שנים, מאז 1860 (באופן גורף בהודו כולה). בנפאל השכנה ההינדואית הוא הוצא מחוץ לחוק רק ב-1920. חוק חדש יותר, שבמפורש מעניש כל מי שדוחף, מסייע, או מאדיר את הסאטי יצא ב-1988. אבל למעשה, המנהג לא נגמר כליל. כי אלמנות בהודו באזורים יותר או פחות מסורתיים, נחשבות לנשים שלא דאגו לשמר את חיי הבעל ושמביאות מזל רע למשפחה (inauspicious). האלמנות לא נתמכות על ידי המשפחה, מנושלות מבעלות על קניין, אמורות להתלבש בלבן בלבד ולקיים מנהגי אבלות במשך שארית חייהן, בחלק מהקסטות הן לא אמורות להתחתן שוב, והן חשופות באופן כללי לאלימות, למחסור ואפילו לגירוש. אני הופתעתי מאחר שבאחד הדיונים בכנס ישבה אישה משכילה ומרשימה שסיפרה שגם אלמנות מלחמה (לחיילים שנהרגו בצבא ההודי בשנים האחרונות) סובלות מהסטיגמה, מניצול, ממחסור וממעמד נמוך ומשפיל (כאילו שהן אשמות במות הבעל). האשה, אלמנת צבא בעצמה, הקימה ארגון שתומך ומסייע לנשים כמוה ללחום לקבלת הכרה מהחברה, כבוד עצמי ומקורות פרנסה.

אז את הקצה הזה פגשתי בכנס. כמה ימים אחר כך הצטרפתי ל"טיול השנתי" של המרצים בקולג' בו אני מלמדת (שהיה ממש מקסים ועליו אוליי בפעם הבאה) ויצא לי לפגוש ולהתיידד עם מרצה אחרת, אישה משכילה, עורכת דין, עיתונאית ואקטיביסטית, שפיצית לגמרי(!) שסיפרה לי על הקשיים שלה כאלמנה (בעלה נפטר כבר לפני כמה שנים). אחרי שכבר ישנו יחד באותו החדר (ובאותה מיטה) ושוחחנו על החיים ובכלל, היא סיפרה על הנסיון שלה להיות במערכת יחסים עם גבר חדש, ועל כך שהחברה ובמשפחה לא מוכנים לקבל זאת. במעגל הקרוב יותר מעמידים פנים והיא משתמשת בשקרים לבנים ובסביבה הקצת יותר רחבה אין מנוס מסודיות ודיסקרטיות מלאה.

אז אין ספק שהודו מתקדמת לכיוונים יותר ליברלים, בטח בערים הגדולות בהן החברה יותר מודרנית ויותר פתוחה, אבל השינויי מאוד מאוד איטי.... אוליי בגלל הגודל והמספרים הלא נתפסים של האוכלוסיה ואוליי בגלל שיש פה כל כך הרבה גוונים של לבן.

מתגעגעת,

תורים

נשים שומרות על הסדר ביום השנה למותו של אמבדקאר

פוסטרים ענקיים של האיש (שנחשב לאל) לאורך הרחוב

גם תינוקות חיכו בסבלנות

אמנות למכירה - תבליטים של אלים ושל האיש

הגברות קצת עייפות...

פסלוני גבס של אלים

"מרצים ובני משפחתם ב"טיול השנתי

החדר בו ישנתי שנבנה בתוך עץ