הקוסמות מארץ קוץ

אהלן,

אז שוב סיור שעשינו בחבל ארץ קצת פחות מוכר – אזור העיר בוג' (Bhuj), מחוז קוץ' (Kutch) שבקצה הצפון-מערבי של גוג'ראט – המדינה השכנה למהראשטרה. דוידי הוזמן לביקור רשמי אצל חברת אדאני, חברת הענק (שכמו החברות המובילות בהודו עושה הכל מכל-כל), לראות את הנמל שהם בנו (הנמל הפרטי הגדול ביותר בהודו), תחנת הכח הצמודה (הפרטית, הגדולה ביותר בהודו באתר אחד), מסילות הרכבת, בית החולים, שיכוניי העובדים ועוד ועוד... אני חמקתי באותו יום, התפתלתי בדרכים כפריות בין הרבה מאוד פרות, והלכתי לראות אומנים ואומניות עוסקים במלאכות יד מדהימות שהולכות ופסות מהעולם.

מחוז קוץ' הוא המחוז הגדול בהודו - יותר מכפליים שטחה של ישראל. אזור מדברי בעיקר, ריק יחסית (2 מליון איש בלבד) שיושב ממש על הגבול עם פאקיסטן. יש בו שרידי אתרים ארכיאולוגיים - ערים מסודרות ומתוכננות מלפני 5500 שנה(!) של תרבות ההאראפה (Harappa), שפך נהר ענק שיבש (הסאראסווטי), מדבר מלח עצום, ערי מבצר ועוד כל מיניי נפלאות. מעניין שדווקא בחבל ארץ זה, יש כל כך הרבה סוגים של מלאכות טקסטיל, סוגי אריגה, הדפסים ורקמות בכל מיניי סגנונות, ומדהימה הסבלנות האין סופית של הגברים הטווים, המציירים והמדפיסים, ובעיקר של הנשים שיושבות ורוקמות דוגמאות מרהיבות בתכים עדינים ומיניאטוריים.

האגדה מספרת שכל המלאכות המיוחדות של האזור נוצרו בגלל שד אחד, נודע לשמצה, שחטף אלפי נשים מכל רחבי הודו, המוכשרות ביותר, וכלא אותן ביער בקוץ'. לאחר שלורד קרישנה הגיבור הרג את השד ושיחרר אותן, הן הפכו למאהבות שלו ובזמנן החופשי עסקו במלאכות יד. ברבות השנים המלאכות אומצו גם על ידי המקומיים.

טענה אחרת, קצת יותר מציאותית היא, שלפני כמה מאות שנים, הביאו לאזור את מסורת הרקמה נוודים רועי צאן מאזורים צפון מערביים כמו איראן ואפגניסטאן, קבוצות שבטיות שהתיישבו ועם הזמן פיתחו דוגמאות שונות ומגוונות, כל כפר / שבט / משפחה את ה"מוטיבים" המיוחדים שלה.

במאות ה-16 וה-17 הפכו הריקמות מפורסמות גם בארופה ונמכרו בהצלחה רבה, ב-1971 בעקבות מלחמת הודו פאקיסטן אומנים מסינד השכנה (שלפני החלוקה היתה בשטח הודו) ברחו לאזור קוץ, והביאו איתם עוד מוטיבים ודוגמאות. אבל מאז, למרות שיש עוד נשים רוקמות וגברים טווים, המכונות מתחרות על השוק. ממה שהוסבר לי, בעבר, הריקמות של הנשים שימשו נדוניה. הנערות / ילדות היו צריכות לרקום 8-12 פריטים שכללו: בגדים, תיקים, כיסויי מיטה, מפות ואפילו אוכפים מעוטרים לגמל המשפחתי. הרקמות נבחנו בדקדקנות ע"י משפחת החתן ולפי איכות העבודה והאסטתיקה יכלה הילדה "להתקבל", או שלא לבית החתן. בהתחשב בגיל הנישואין הצעיר אז – 12,13, ובכך שרקמה של מפה קטנה או חצאית יכולה לקחת חודשים רבים וצעיף גדול, שנה ויותר, הילדות היו צריכות להתחיל במלאכה כמה שנים לפני, כלומר בגיל צעיר ממש...

היום, מאחר שהדור החדש כבר לא שש להמשיך בעבודה המפרכת הזו, המומחיות הולכת ונעלמת וארגונים למינהם, רובם מלכ"רים, שמנסים לשמר את מסורת הזו, נותנים לנשים הרוקמות בדים וחוטים, ורוכשים את הרקמות לאחר מכן במחיר הוגן (למדיי...).

אז למרות שרציתי להגיע לבתי האומנים ממש, רוב הביקור שלי היה סביב העיר בוג' (בירת המחוז), במן מרכזי "עידוד תעסוקה ושימור" שכאלה, שגם מוכרים את התוצרים, ושם בעיקר אפשר לראות הנשים מדגימות ואת הסוגים השונים. ומכיוון שבהודו, כמו בהודו, הכל מחולק לקאסטות, תת-קאסטות, שבטים, קבוצות ומשפחות, כך גם סוגי הרקמות.

למשל, את ריקמת ה- Rabari, הראתה לי נערה בת 15 לערך, חמודה מאוד, שהדגימה תך שרשרת עדין. השרשרות האלה ממלאות שטחים וכולאות בין לבין מראות עגולות וקטנות (שמגינות מפני רוחות רעות). סגנון הרבארי מחולק לכמה תתי-סגנונות לפי מוטיבים כדוגמת פרחים, חיות, מקדשים, דוגמאות גאומטריות ואפילו דמויות אנושיות -נשים שנושאות כדים. גם מיקום הדוגמה על הבד שונה בין סגנון לסגנון.

רוקמות רבארי (לא צילום שלי)

ריקמה בסגנון רבארי (לא צילום שלי)

ילדונת עם ריקמת רבארי

ריקמות ה-Ahir, הגיעו עם שבט מסויים, שלפי המסורת נדד יחד עם לורד קרישנה לאזור לפני כמה אלפי שנים. הרקמות מתאפיינות במגוון תכים – שרשרות, הצלבות, אידרות, כפתורים קטנים ועוד. המוטיבים הם בעיקר של פרחים ועצים וכמובן, קרישנה בכבודו ובעצמו בעיבודים אבסטראקטים למינהם. בחור חמוד ממשפחת/שבט אהיר ליוה אותי לאורך היום וסיפר קצת על המשפחה, אישתו והתינוק החדש שלהם, בן ה-21 יום שעדיין אין לו שם.

ריקמה בסגנון אהיר עם דמות קרישנה (לא צילום שלי)

ריקמות ה- Suf על שם suf=משולש ישר זוית, שמצטיינות בעושר משולשים בתכים צפופים מקבילים ומדוייקים, שהרוקמת ממקמת בהתאם לספירה של חוטי הבד (השתי והערב). הריקמות נוצרות ללא תכנון מוקדם והרוקמת יוצרת את הדוגמה תוך כדי התקדמות בעבודה, דבר שגורם לכל רקמה להיות ייחודית. את הרקמה הזו ראיתי בהדגמה בבית של מישהי שהיתה עסוקה עם שתי הילדות שלה והסבתא (היפיפיה) בהכנת צ'פאטי לקראת חגיגות האל קרישנה שהתחוללו יומיים אחר כך. הנשים ישבו במרפסת ושיטחו עשרות עיגולי בצק לייבוש על מיטה סמוכה, בסבלנות אין קץ.

רוקמת ה-סווף, הריקמה בתהליך עשייה, הילדות והסבתא

ריקמות ה- Jat מתאפיינות בתכים מוצלבים, חלקם בספירת חוטים בבד עצמו, במראות זעירות שמשולבות בדוגמה, ובצבעים עזים. הריקמות מחולקות לשלושה סגנונות לפי סוגי השבטים הנוודים (מוסלמים-סונים) שנדדו לאזור לפני כ-500 שנה. יש ריקמות של נוודים שהפכו חקלאים (Garasias), ריקמות של נוודים שהמשיכו לרעות כבשים (Dhanetas) וריקמות של נוודים שבעיקר רועים גמלים (Fakiranis). הריקמות האלה מזכירות יותר מהשאר את סוג הריקמות שאפשר היה לראות פעם בעיר העתיקה אצלנו. ובאמת, ניכרת ההשפעה המוסלמית החזקה. אז כאמור הריקמות דומות קצת לארץ, אבל גם שונות: הצבעים והדוגמאות שאופיינים לבוג' פחות נשלטים ע"י הצבע האדום, ומראות קטנטנות משולבות ברקמה.

ריקמה בסגנון ג'אט (לא צילום שלי)

ריקמות ה- Khaarek שמתאפיינות בדוגמאות גאומטריות, מדוייקות בעזרת ספירת חוטי הבד, שממלאות את השטח ומודגשות ע"י ריבועים שחורים לאורך הקצוות.

ריקמות ה- Paako (Paako=solid) שכמו השם שלהן מתאפיינות בדוגמאות צפופות ומלאות עד אפס מקום. המוטיבים הם בעיקר של פרחים שממוקמים בסימטריה ומצויירים על הבד בעזרת מחט ובוץ בתחילת העבודה.

ריקמות ה- Mutava / Mutwa נעשות ע"י קבוצה ייחודית של נוודים מוסלמים, שחיים בצפון קוץ', בחלק המידברי יותר של המחוז. הרוקמות המוטאביות לקחו מכל הסגונות של הסביבה ובעבודה מיניאטורית ושילובים גיאומטריים יצרו לעצמן סגנון חדש.

קאארק (לא צילום שלי)

פאאקו (לא צילום שלי)

מוטאבה / מוטוואה (לא צילום שלי)

ויש עוד ועוד ריקמות יפיפיות, גם כאלה שמשלבות טלאים בעושר מדהים והמצאות וגם אחרות... אבל זהו לגבי הרקמות (אני מקווה שלא התשתי עם ההסברים הטכניים).

ולגבי השאר: אומנויות האריגה המדהימות שנעשות על נולים שבנויים במרפסת הבית ושנפרשים לאורך כל החצר, טבילות והדפסות למינהן עם צבעים או עם חומרים אוטמים, וגם, ארמונות מטים לנפול, מקדשים, רעידות אדמה, מבצרים וחיות למיניהן... בפעם הבאה.

מתגעגעת,

סיפור חייו של גאנדי בעבודת טלאים