אולימפיאדה

אהלן,

אז ללא ספק ריו זה כשלון צורב וכל הצפיות שנבנו והתקוות שנתלו הפכו לאכזבה גדולה...

אבל לא מדובר בספורטאים הישראלים שאני לגמרי חושבת שמגיע שיפרגנו להם וישקיעו בהם, עם או בלי מדלייה, אלא, בטלויזיה ההודית שהרסה לנו ועדיין הורסת את האולימפיאדה עם השידורים המשונים, החד-גוניים והמשמימים שהם מעבירים לצופים.

למשל, עם העבר הספורטיבי שלי, חיכיתי מאוד לראות התעמלות: נשים, גברים, לא משנה, העיקר לראות את הדבר המרהיב הזה, את הטובים והטובות ביותר, מסתחררים בתרגילים עוצרי נשימה, כמעט לא אנושיים, מתחרים על הבמה הנחשבת ביותר בעולם. ובאמת התכוננתי לזה, שמתי שעון מעורר למקרה ש... והתיישבתי מול הטלויזיה בשעת לילה משונה (מה לעשות, הפרש השעות ביננו לבין ריו הוא 8 וחצי שעות) כשכולי צפייה. אבל אז, עלתה על המסך תחרות מרתקת ממש, תחרות הקליעה בחץ וקשת, שזה מאבק במהלך איטי ומייגע ששיא ההתרגשות בו מגיע בכל פעם שהחץ פוגע בעיגול המרכזי שנותן 10 נקודות, ולא 9 או 8... מרגש, לא?

דיפדפתי בעצבנות בין 4 הערוצים שמגישים פה את השידורים: ערוץ שני הציע בדמינגטון, השלישי- קשתים והרביעי- בדמינגטון. למחרת – אותו הדבר. יומיים אחרי, התרחש גיוון מרהיב: פינג פונג, קשתים, פינג פונג והכי מותח ללא ספק - קליעה למטרה בירייה על צלחות חרס. בכל הזדמנות שלא פתחתי את הטלוויזיה הדבר חזר על עצמו עם מעט מאוד ווריאציות: קליעה למטרה, כדור עף, בוקסינג, קשתים והמשחק האהוד על כל ההודים – הוקי. בקיצור ענפי ספורט שממש לא מעניינים אותי ולא יעזור שום כלום, אבל ההודים משתגעים עליהם... ושוב אנחנו נוכחים בהבדליי התרבות ביננו לבינם. בנוסף, לאורך כל זמן השידור, כל שתי דקות לערך, חזרו על עצמן שלוש פרסומות כך שהראש כבר התפוצץ מלשמוע את המוסיקה הדביקה והרפטטיבית שליוותה אותן.

מה שכן, אתמול הראו כמה ענפי האתלטיקה ויש לקוות שלפחות בתחומים האלה נצליח לחוות קצת אולימפיאדה כמו שאנחנו אוהבים.

ובמעבר חד, אולימפיאדה אחרת, אולימפיאדת ההישרדות שההודים אלופים בה בכל המקצועות, בלי הרבה תחרות. לפני כשבועיים יצאתי עם נעמי חברתי לצלם קצת את הסלאם המצומצם שנמצא מתחת לאחת מ"שכונות היוקרה התחומות" במרכז העיר (gated communities). הרחוב הזה טיפוסי לעוד עשרות, אם לא מאות ואלפי רחובות שנכבשו ע"י אנשים שנדדו מהכפר אל העיר, השתלטו על מדרכה וקיר, והקימו להם מרחב מגורים מחומרים שנמצאים בסביבה (סמרטוטים, פחים, ברזנטים, קורות, וכו.).

מומחים טוענים שיותר מ-60% מאוכלוסיית מומבאי גרה בסלאמז, מקבץ ענק של בקתות עלובות וצפופות כדוגמת מאנקורד ודאונאר אבל המפורסם מבינהם הוא דאראבי (Dharavi). מפורסם כי מעריכים שהתוצר של השכונה קרוב למיליארד דולר בשנה (במסחר ועסקים לא מדווחים) - בדהראבי ממחזרים 85% מהפסולת של העיר. מפורסם בגלל שעד לאחרונה נחשב לסלאם הגדול באסיה עם מליון אנשים שגרים במייל רבוע (2.56 ק"מ רבוע) ובעיקר, מפורסם בגלל שכיכב ב"נער החידות ממומבאי". היום גרים שם יותר ממליון איש (1.2 לערך) אבל טוענים שהוא כבר לא נושא בבכורה בעניין הגודל.

אז הפעם לא נסענו לסלאם מאורגן ומסומן אלא לסתם רחוב שהבקתות המסמורטטות שלו יושבות על מדרכה וכביש, קומה שנייה על כרעי תרנגולת וברזנטים מרוחים מעל. המראה הארעי מבלבל כי למעשה, נאמר לי שהגיבוב הזה קיים כבר 20 שנה לפחות ולראייה – הקומה השנייה (המטה לנפול). העוני שם "הארד-קור", 6-10 אנשים ישנים בחלל של אוליי 4 מטר רבוע, דחוס, ללא חלון, אור או איוורור. רוב החיים מתקיימים בחוץ, על הכביש, בין מכוניות פולטות עשן. כולל חיות ה"בית" –תרנגולות ועיזים שמסתובבות בשכונה, ישנות בצמוד מתחת לברזנט והן חלק מהמשפחה (עד השחיטה). ערמת האשפה שגולשת מפח הזבל הסימלי, שתקוע באמצע הכביש, תורמת גם היא לסירחון העז. מים אין, ולכל משפחה ארסנל של מיכלים מחוץ לפתח שנישאים וממולאים מידיי יום מאיזה ברז מרוחק. בתי שימוש גם כן לא קיימים והשד יודע לאיפה הולכים המבוגרים כדי לעשות את צרכיהם. הילדים פשוט משתופפים להם באמצע הרחוב מעל חתיכת נייר, כשהתרנגולות מנקרות אחריהם במרץ. הכנת האוכל נעשית גם כן על הכביש, כולל חיתוך הירקות על צלחת, ובישול בעזרת סיר לחץ על פח וגזרי עץ. חיות ה"בית" האחרות - העורבים והחולדות גם כן משתתפות בסעודה. האמת היא שבמקומות האלה מתגלה הודו בשיא מורכבותה וקשה לראות, להבין או "לקבל" תנאי חיים שכאלה במומבאי של המאה ה-21, הבירה הפיננסית של תת היבשת.

ובכל זאת, באורח פלא, מידיי בוקר, יוצאים מהשכונה הזאת ילדים לבושים במדים ללא רבב, מסורקים למישעי, כולל צמות מבריקות וסרטים, לבית הספר. ונדמה לי שלהם מגיעה מדליית הזהב האמיתית.

מתגעגעת,

ילדים בחזרה מבית הספר

תינוק "סומו"

מטבח - כביש

תרנגולות רוחצות כילים

קוטג' שתי קומות

מראה כללי של הרחוב

רחצה משותפת