מונסון

אהלן,

אז בחזרה מישראל השימשית שבה השמיים כחולים יותר, הים יפה יותר והחום נסבל בהחלט (לא התבלבלתי בכלל, בארץ הטמפרטורות סבירות לגמריי, כולל הלחות... וכבר אמרו חז"ליינו שהכל בחיים יחסי), נחתנו במומבאי שהמבול יורד עליה כבר 40 יום ו- 40 לילה. דוידי ואני כמו בתיבת נוח, שניים (אליה טסה לארץ), ספונים בדירה שלנו בקומה ה-17 וצופים על יונים שנחות מהגשם על מעקה המרפסת שלנו.

אפילו שמן זית קנינו לפניי יומיים, במקום ענף.

לפני שנתיים בעונה הזו אמנם ירד גשם בכמויות אבל משהו שפויי יחסית, בשנה שעברה היתה בצורת מזעזעת, והמונסון הגיח שלוש פעמים ליומיים שלושה ונעלם, אבל השנה כבר חודש וחצי שהגשמים לא חדלים. זה ממשיך וממשיך, לעיתים זועף ופרוע ולא רואים ממטר ולפעמים זה נרגע ממש ואפשר אז לצאת עם מטרייה ולהרטב (רק) עד הבירכיים.

ההודים מתים על המונסון ומברכים כל יום על הגשם. הם מקבלים באהבה את הפקקים, הרכבות שמתעכבות, המהמורות בדרכים והשטפונות בבתים כאילו זו קשת בשמיים. רבים מוותרים מראש על האופציה של להשאר יבשים, לא נסחבים עם מטרייה ומשלימים עם הטיפות שחודרות לכל פתח בבגד. על הרגליים הם נועלים בזמן המונסון מיניי סנדלים מפלסטיק וגומי עם חורים ורצועות דקות - כולל השוטרים שמלווים אותי, שהחליפו את הנעלים הרשמיות לסנדלי אצבע - כך שאם במקרה נצטרך לברוח בריצה, אין לי מה לבנות עליהם...

על פי רוב, הגשם מנקה את האויר וגם חלק מהטינופת למרות שתמיד נשארות מאות אלפיי שקיות ניילון עקשניות כרוכות על ענפים או עמודים, ופריטי פלסטיק שנתקעים בין סורגים ובפינות. כתוצאה מהרטיבות עלים טריים משפריצים מכל נקב וחריץ, אזוב ירוק זוהר מצפה חומות והעצים שגדלים על בתים - גזע מזדקר מהגג ושורשי אויר נאחזים בקירות - מצמחים עלווה רעננה.

כשנסעתי לפני יומיים קצת צפונה ראיתי רחובות תחת מים, ילדים צוהלים וטובלים בבריכה שנוצרה להם בשכונה ואוטובוסים שטים כששובל מים משפריץ להם משני הצדדים. הבעייה העיקרית עם מיי הגשמים האלה, שאמורים להיות נקיים היא, שכשהמפלס עולה הם מתערבבים במי הביובים, מציפים ג'יפה למינייה ומייד פורצות מחלות בכל רחבי העיר.

אתמול יצאנו מחוץ למומבאי, לטיול של מונסון, לראות את הירוק והמים בטבע. נסענו ללונאבלה, עיירה לא רחוקה שנמצאת בהרים ושנחשבת למקום נופש, למרות שאני עוד לא הצלחתי לראות את היופי והרוגע היוצאים מן כלל המשוייכים לה. בדרך ירד וירד הגשם, מסכים שלמים שהפכו את חלון המכונית הקידמי לסרט פסיכאדלי. הכבישים היו מוצפים יותר או פחות, בורות שנוצרו באספלט הפתיעו מידיי פעם וצידיי הדרך הפכו למרזבי ענק. הירוק העז שהופיע כבמטה קסם בחודש האחרון, כיסה גם שם כל חלקה וריכך את הסלעים לגבעות עגלגלות. מפלים קטנים וגדולים זרמו במורד הגבעות, ונחלים ותעלות ביוב הפכו נהרות שוצפים.

אבל.... הסתבר שלא נחתנו על האררט. הצפיפות היתה מזעזעת, התורים בילתי נגמרים, כמויות הרכבים, האופנועים והולכיי הרגל, התחרו בהצלחה בסצנת חג בעיר. אפילו הניידת הנוספת עם השוטרים המקומיים, שהיתה אמורה לפנות לנו את הדרך ולהוביל אותנו לנקודות עניין מיוחדות לא עזרה. כשהגענו סוף סוף ל- Tiger leap point, נקודת תצפית ידועה שמשקיפה על עמק גדול ואגם.... פרצנו בצחוק. המקום היה אפוף ענן ואי אפשר היה לראות ממטר, רק את הטיילים ההודים בשיער רטוב ועם בגדים צמודים – כמו בתחרות טי שירט רטובה.

בדרך חזרה התפתלנו בפקקים ובנוסף, נעמדנו לחצי שעה לפני פסיי מסילה עד ששלוש רכבות קירטעו להן בקצב צב. המכוניות והאופנועים אמנם עמדו בסבלנות לפני המחסום אבל הולכי הרגל חצו באדישות את הפסים, בתוך מבול, משפחות שלמות וגם בזוגות - שניים שניים.

מתגעגעת,

רחוב מוצף

קיר צומח

Tiger Leap Point

עצים צומחים מלמעלה