ללא מרחב נשימה

אהלן,

אז ביום שלישי התקיים פה יום הרפובליקה, ויש להדגיש שלהודו שני ימי עצמאות: השני הוא יום הרפובליקה שהוכרזה באופן רשמי שנתיים וחצי אחרי עצמאות המדינה. היום הזה מציין את קבלתה של החוקה ההודית שהפכה את הודו למדינה מסודרת (טוב, אז לא נגזים).

את הבוקר פתחנו בטקס הרשמי, ולשם שינויי הפעם ההודים דייקו. מה זה דייקו ממש ייקיות – בתוכניה היה כתוב שב-9:13 דקות יגיע המושל ואכן באותה הדקה בדיוק נשמעו חצוצרות כמו ביום הדין ולרחבה נכנס המושל מלווה בחיילים עם כובעים מצחיקים שבאמצע תקועה להם מניפה צבעונית, גרבים לבנות, חגורות פסים רחבות, ז'קטים אדומים וכו.

כ

מובן שגם היתה שם תזמורת חמת חלילים בחצאיות סקוטיות והרבה גדיליי זהב (גם להם היתה תקועה באמצע הכובע מניפה, אבל בצבע זהב).

אחרי הנפת הדגל וההמנון, נאם המושל נאום ארוך באנגלית שאחר כך חזרו עליו במראטי ובין לבין מישהו צרח הוראות בקול של שופר של יום כיפור. מרחוק ניתן היה לראות את שורות מחלקות הצבא, משטרה וכוחות הביטחון, כולם חגיגיים ומוכנים לתרגילי הסדר. בהנתן האות, המצעד התחיל ללכת, עשה עיקוף של המגרש והגיע לרחבה ממול למושל להצדעה רישמית. עברו בסך אנשי צבא, חיל הים, משטרה, תלמידי פנימיות צבאיות... אבל גם: טילים על משאיות, מכונית מכבי אש עם מנוף עצום, שיריוניות, מיכלית עם תותח מים לפיזור הפגנות ועוד. לקראת הסוף הגיעו קבוצות רקדנים שעצרו לפני הבימה, רקדו איזה קטע קטן, עשו פירמידות, ניפנפו בבדים או עינטזו בסגנון בוליוודי והמשיכו הלאה. הדובדן שבקצפת היו ללא ספק רחפות (floats) צבעוניות שייצגו משרדים ממשלתיים שונים. רשות הגנים והטבע הדביקה מלפנים דולפין ובצדדים התנדנדו פלמינגו - לא ידעתי שבהודו יש דולפינים, אבל מסתבר שזו החיה הימית הרשמית (הטווס הוא החיה היבשתית המועדפת) של המדינה, ובהודו יש זן מיוחד ונדיר של דולפיני נהרות, זן עם אף ארוך ושפיצי, אבל כמעט עיוור (למזלו, כשלוקחים בחשבון את מה שצף פה בנהרות...). הרשות לדיור הציגה רחפת עם יד וורודה ענקית שהוצבה כשהיא מגישה מגדלי קומות להמונים (הסלאמז הוורטיקאלים), רשות התחבורה תקעה מקל גדול עם מטוס מקרטון ורכבות מהירות מתחתיו (המומבאיקים מחכים למונו רייל הזה כבר שנים ועדיין האור בקצה המנהרה כבויי) ועוד...

אני יודעת שגם אצלנו התקיימו פעם מצעדים צבאיים אבל אני לא יכולה לדמיין היום תצוגת כוח מהסוג הזה בשום מדינה מערבית (ובתרבות הפוליטיקאלי קורקט של ימינו). בהודו איכשהו, המצעד העממי הזה, עם האופי הנאיבי כל כך היה מחזה חביב (וקצת מצחיק).

ולמי שחשב שאנחנו רק נהנים פה, קופצים מטקס, למסיבה, לשוק צבעוני, ובין לבין חוגגים איזה חג הודי משונה, אז אני רוצה לתאר גם כמה אנחנו נהנים פה ממראות העיר. אבל... בשבוע האחרון היא נעלמה... לגמרי... זיהום האויר במומבאי מרקיע שחקים, תרתי משמע, ולא רואים ממטר- לא בגובה הקרקע, לא ממרומי הקומה ה-17 ולא בכלל.

כבר שנה פלוס אנחנו שומעים מהאנשים שמשרתים בדלהי על הזיהום הנורא שם, איך יציאה החוצה בתקופות מסויימות גורמת לצריבה בעיניים, קשיים בנשימה ואיך אויר מעושן הוא תופעה שבשיגרה. אבל אצלנו עוד לא נתקלנו ברמות כאלו וזו פעם ראשונה שמדדי הזיהום פה הגיעו לרמות של דלהי, גאווה קטנה מאוד.

ולמה דווקא עכשיו? כי בתקופה הזו, התקופה "הכי טובה בשנה" במומבאי, כשהטמפרטורות טיפה יותר נמוכות, אין כמעט רוח וכל הטינופת שנוצרת מאגזוזי המכוניות ושאר המזהמים פשוט נשארת וחונקת כמו שקית ניילון על הראש. בימים האחרונים, שני פרמטרים נוספים הצטרפו למשוואה: לחות ושריפת ענק.

מילא הלחות שהגיעה הפעם במפתיע, לכדה את חלקיקיי הפיח והתנחלה בעיר, על זה אין שליטה, אבל מסתבר שמישהו גאון במיוחד החליט להיפטר מערימות הזבל המצטברות במזבלה העצומה בדאונאר Deonar, והדליק את המזבלה. נכון, זה לא חדש, זו השיטה הנפוצה פה ל"סילוק" פסולת מוצקה, אבל הפעם, הם גם לא מצליחים לכבות והשריפה ממשיכה לפלוט עשן בכמויות של הר געש. 74 בתי ספר בסביבה של דאונאר כבר נסגרו לכמה ימים, רמות זיהום האוויר הגיעו לשיא חדש והזבל עדיין בוער. אתמול, כשנסעתי על הסי-לינק, הכביש המהיר שנוסע על הים, ממול לחוף הדרום-מערבי של מומבאי, אי אפשר היה לראות העיר. כלום, היא פשוט נעלמה. מהחלון שלנו, המעט שאפשר דמיין מתוך האובך נראה כמו רוחות רפאים של בניינים. ריח העשן שמצליח לחדור מבעד לחלונות הסגורים מעיר אותי בבקרים, והים נבלע. בקיצור חגיגה אמיתית. והחלק הבעייתי ביותר הוא שלא ברור מתיי זה ייגמר ונוכל להוציא את הראש מתחת לשמיכת הפיח הזו ולנשום קצת אויר (נקי).

מתגעגעת (ונחנקת),

העיר תחת סמוג

Chawls - מגורי עובדים

​מטבעות הודיים מלפני 5-7 שנים - שימו לב לייצוג של המספרים...