עושים פסח

אהלן,

הפעם לשם שינוי אני אכתוב על חג..... הפסח. בכל זאת, חג האביב, חג החרות וחג משפחתי שהוא כולו שלנו - ולא של איזו פרה, פיל, קוף או זקן עם שמאטע על הראש.

אז לעשות פה סדר (בתוך הבלגאן) דורש קצת יותר שימת לב, אבל באמת לא נורא. למשל, לקח לי כמה ימים לברר מה זו חזרת בהינדי. המקורות היהודיים המקומיים אמרו שיש שורש לבן מבפנים ואדום (או לבן) מבחוץ שקוראים לו מולי, ושאמור להיות דומה וחריף ומריר כראויי. אז אחרי חיפושים בשווקים מצאנו את מולי, קילפנו אותו וטעמנו אבל מסתבר שזו סתם לפת ואין בה בכלל סבל. בבירור נוסף ב"סופר" של העשירים נאמר לי של-Horseradish , בהודו קוראים... Horseradish(!) ושבכלל לא מגדלים את הירק הזה פה, אלא צריך ליבא אותו במיוחד.

כשסיפרתי לנהג שלי ולשוטר הקבוע והנחמד על מנהגי החג ועל המרור שאנו אוכלים שמדגים את הסבל של בני ישראל במצרים, הם התפוצצו מצחוק ולא הבינו מה היהודים המשונים האלה מחפשים איך לסבול... שנייה אחר כך הם הציעו לי תחליף מעולה - ביס אחד קטן מצ'ילי ירוק שעל בטוח יוציא לי תמרות עשן מהאזניים ויעשה לי חושך בעיניים. ואני חייבת להתוודות (שוב?) שבכל הזמן הזה שאנחנו פה, מקום להתרגל לחריפות האטומית של האוכל ההודי, אני נעשית יותר ויותר רגישה, תגובה של הפוך על הפוך שעושה בלגאן כל פעם שאנחנו אוכלים במסעדה או אצל מקומיים. בקיצור, בסוף (כי לעולם חסדו), מצאתי חזרת מוכנה תוצרת בריטניה וגם וואסאבי יפני למי שרוצה להדר, שמסמל בעיניי לא רק את העבודה הקשה אלא גם את "צפרדע", שתי מכות במצה אחת.

ועוד ממטעמי הפסח - בשר בקר (שאסור לאכול פה, ובכל זאת יגיע כנראה איזה נתח לשולחן הסדר שלנו), על דג מקומי אין מה לדבר, כי כשאני נוסעת לאורך ה- Sea link, הכביש שטובל במים ונוסע במקביל לחוף בתוך הים, אני רואה עשרות מצופים של רשתות דיג, ודייגים בסירות קטנות וציוריות שטים להם בסביבה. נשמע אוליי פסטוראלי אבל לא! אם לוקחים בחשבון את צבע המים פה (חום-אפור), התכולה שלהם (ביוב), הריח )ביצה סרוחה) והדובדבן שבקצפת (שפכים תעשייתיים). כך שאנחנו משתדלים מאוד לא לאכול דגים מקומיים, מה שמשאיר אותנו עם דגי חוץ בלבד, אבל אני סומכת על האורחים שיארגנו לנו חריימה לתפארת מדינת הודו...וגם תמיד אפשר לאכול לתוספת, עוף!

חוץ מזה מצות נשלחו מהארץ מראש, קמח מצה כבר נטחן אצלנו במעבד המזון, אניטה המבשלת שלנו יודעת להכין קניידלאך הרבה יותר טוב ממני, יין הרי הבאנו בכמויות מהארץ, חרוסת זו לא בעייה כי במתוקים ההודים חזקים מאוד (ובאמת יש פה אחוזים מטורפים של חוליי סכרת, אצל יותר מ52% מההודים רמות הסוכר בדם גבוהות מהנורמל), עוגות פסח בלי Maida - הקמח המקומי המשונה, הן בגדר בונוס, ובסך הכל – קליי קלות.

את שולחן הסדר אנחנו בונים משני שולחנות שהשאלנו מחברים ועוד כמה קטנים ששכרנו בסכום מכובד. אבל, היום כשהגיעו 3 אנשים (תמיד בקבוצות) להביא אותם, התברר שהם ממש לא קבילים. כי החברה העלו לנו למרפסת מסגרות ברזל גבוהות, חלודות ומתנדנדות, שמתנגשות וחתכות בברכיים בעת ישיבה, עליהן קרשים כמו בדוכנים בשוק, שבורים, מטונפים, עם מסמרים בולטים וחורים של חרקים לא מזוהים (אוליי ארבה?). אחד האנשים הסביר לי בהתלהבות שעוד רגע אחד, כבר, כבר, הוא מניח מעל נייר לבן, מדביק מסביב חצאית סאטן (ורודה מבריקה ויפה-פייה) ומסדר הכל כך שלא יראו... קצת חטפתי עצבים ואני מקווה שימצא מחר תחליף הולם למכה הזו.

בעצם, להשוואה, כבר יצא לי לאכול על דברים פחות סטרילים, כמו למשל על ניירות עיתון ספוגיי שמן שהפכו למפה שחור-לבן על הרצפה אחרי שעטפו את הצ'פאטי שיישאר חם. על צלחות סטיינלס ש"נשטפו" בטבילה קטנה בדלי דלוח (ניגבתי היטב), או ארוחת ערב אצל אחד המרצים בקולג' שבו אני מלמדת, ארכיטקט מצליח ונחמד מאוד שארח אותנו בבית הכפר שלו, במרפסת, על רצפה שנמרחה בחרא של פרות למען ההיגיינה (ההודים טוענים שזה מבריח חרקים), אז מה אני בכלל מתרגשת? ודרך אגב, הפרות פה לא רק קדושות אלא הן גם מסמלות את שיא הניקיון. אם הודי מקאסטה גבוהה נוגע חס וחלילה בבנאדם מקסטה טמאה, הוא יכול לטהר את האיבר ה"מזוהם" בטבילה בשתן של פרה. ויש כאלו שאפילו שותים את הדבר הזה לבריאות טובה ולחיים ארוכים (אפשר גם בהסבה לצד שמאל).

אז חג שמח לכולם, תהנו מהאביב, החופש החברותא ובכלל...

מתגעגעת מאוד,

תמר

נ.ב.

לפני איזה שבועיים, החברה מסדנת ההדפס התעצבנו עלינו שאנחנו עובדות ומפריעות להם להתבטל ולישון ועשו לנו יציאת מצרים - גרשו אותנו מהחוג. ועכשיו אנחנו מדפיסות בבית, על שולחן האוכל (אבל דואגות לנקות אחרי!).

מומו - כיסונים נפאלים

סוסים בפונה

ילדים משחקים ברחבה מאולתרת (משאית ללא סחורה)

---