Search

High Tea

Tamar Akov
May 20, 2016
4 min read

אהלן,

הודו גדולה, גדולה מאוד, אבל נסיעות בתוך הודו נחשבות ל"קרובות" דבר שיוצר בילבול לא קטן..אז מי שיכול להרשות לעצמו טס, האחרים (אם בכלל) נוסעים ברכבות במשך ימים שלמים. למשל, כשטסנו הפעם שירה ואני לדארג'ילינג בקצה הצפוני של מדינת West Bengal, עברנו בדלהי – שעתיים באויר ממומבאי (22 שעות ברכבת) ומשם, עוד שעתיים וקצת טיסה לבאגדוגרה - שדה התעופה הקרוב ביותר לדארג'ילינג (23 שעות נוספות ברכבת). 4 וחצי שעות נטו במטוס בעבור 46 שעות מחייה ברכבת, וכבר אמרו חכמים שעדיף להיות "עשיר" מערבי מעני הודי. מבאגדוגרה להגיע ליעד זה כבר צ'יקצ'אק במונחים הודיים, שעתיים וחצי במונית/ג'יפ שמטפסים וצוללים על צלעות הרים תלולים, בכבישים צרים, מתפתלים ובאיכות לא מי יודע כמה.

נדמה לי שכבר סיפרתי שבהודו יש מן פלא כזה שמכונית ברוחב מטר וחצי יכולה בקלות לעבור בכביש ברוחב מטר ולפעמים אפילו שני ג'יפים מתכווצים ל40 ס"מ בערך כשהם חולפים האחד על פני השני.אז טסתי עם שירה לצפון מזרח הודו לזמן איכות אמא-בת, לשטוף את העיניים ב(תה) ירוק, לראות הרים גבוהים עם פסגות נישאות ולשכוח לרגע את החום והלחות של מומבאי.משדה התעופה הקטן והישנוני של באגדוגרה יצאנו לטיול הקייפי של כמה ימים כשאנחנו חוות כבישים שנחשבים למשובחים יחסית, כי תוחמים את הפיתולים על פי תהום בלוקים מבטון שמונעים נפילה (חוץ מהנקודות המסוכנות ביותר, שבדרך כלל דווקא חשופות כי מישהו כבר דאג להתנגש ולעוף עם החוצץ למטה).

בדרך אמנם ראינו ג'יפ שנשאר תלוי על צמרות עצים כשהנהג פיספס את הסיבוב, אבל לפי ההתקהלות הנינוחה לצד הכביש, לא נראה שהיו נפגעים, וחוץ מזה, ראינו רק ג'יפ מעופף אחד! ביום הראשון עצרנו במיריק, כפר נחמד עם אגם מלאכותי, גן אנגלי על שפתו, סוסים להשכרה, מקדש בודהיסטי יפייפה (יש באזור המון בודהיסטים) והרבה אנשים שלא נראים בכלל "הודים". הדבר הזה הפתיע אותי למרות שאני יודעת שבהודו יש 1600 ניבים ו- 122 שפות "ראשיות" שונות, 30 מתוכן מדוברות ע"י מליון אנשים ויותר. מה שאומר שהמדינה הזו מורכבת מעמים שונים ומשונים, שלא לדבר על פולשים ומהגרים למינהם שחדרו לתת היבשת. אז בקצה הזה של הודו פגשנו בכל מקום בכתובת "We want Gorkaland" ובהרבה מאוד אנשים עם תווי פנים טיבטים, קצת כהים וקצת מלוכסנים, הודים-נפאלים שדורשים לעצמם מדינה עצמאית בהודו.

העניין הזה, מסתבר, חשוב להם ביותר על מנת שלא יבלבלו אותם עם "סתם" נפאלים שגרים בהודו ומידיי כמה שנים מתרתחת שם הזירה הפוליטית ומבעבעת כמו כוס תה חם.חוץ מהמגוון באנשים יש גם מגוון נהדר בנוף: הרים עגולים ותלולים מאוד (מאוד) מכוסים ירוק, נהרות מתפתלים בעמקים בין מטעי התה, יערות של ארזים חסונים למעלה בגובה 2 קילומטר, ג'ונגל ירוק עם שרכים משפריצים מסלעים בגבהים הנמוכים יותר ולפי הספר- גם נקודת תצפית על (Kangchenjunga (K2 הפסגה השנייה בגובהה בעולם. ביום השני בדרך לדארג'ילינג העיר, תפסנו מונית ספיישל (ההבדל בין "מונית שרות" ל"מונית ספיישל" עומד בערך על פי 30) כי לא התחשק לנו להידחס 11 נוסעים וחבילות באוטו שמקפץ, שורק, נובח ונוסע במהירויות לא סבירות על פי תהום. התפתלנו איתה בכביש שעבר על הגבול עם נפאל, בקו פרשת המים (שלפי הספר אמור להשקיף על נוף פסגות מושלגות) וחלפנו בדרך על פני כמה וכמה עמדות של הצבא ההודי, שבהתאם למוניטין שלו, לא נראה מפחיד בכלל. נהג המונית ההינדו והחבר הבודהיסטי שלו השוויצו לנו במוסיקה מקומית מקורית, משהו מתקתק עם המילים "You're a girl, I'm a boy, let's be friends", ללא ספק בנגאלית / נפאלית טהורה.דארג'ילינג עצמה נמצאת בגובה 2000 מטר ומשתפלת על מורדות הרים אשכולות אשכולות.

רחובות העיר צפופים כמעט כמו במומבאי, מלוכלכים (פחות ממובאי) ומלאים עשן של מכוניות שנאחזות בציפורניים בשעת טיפוס במעלה כבישים תלולים ועמוסים. אבל יש שם גם המון צמחייה, בתים נחמדים, כמה מבנים מצחיקים שנשארו מהקולוניאלים כמו "ביג בן" קטן, "ארמון לורד אנגלי" שמשמש בניין העירייה, כנסייה איטלקית צהובה ומבנה משונה עם כדור הארץ ומעליו ידיים במצב תפילה בגודל כמה מטרים על הגג ו....בפוטנציאל, 2K ברקע כתפאורה.

עוד מוטיב מרכזי - עשרות רבות של מדרגות, כולל במעברים בין כבישים, שבילים למקדשים ועלייה לחדרי המלון. בשלב מסויים התחלנו לספור – לחדר שלנו בעיר המסע ארך 102 מדרגות לכל כיוון. מעבר לרחוב הסמוך, עוד איזה 50, קפיצה לחנות התה הקרובה, עוד כמה עשרות וכו.מעניין שתה הדארג'ילינג המפורסם הוא בכלל צמח שהובא לאזור מסין באמצע המאה ה-19 ע"י האנגלים. לפני כן לא היה שם כלום, ההרים היו חשופים והאוכלוסיה דלילה.

היום ההרים משובצים כמו במלאכת פסיפס עדינה עיגולים עיגולים צפופים של ירוק – שיחי התה, ובינהם, מפוזרות נקודות צבעוניות – נשים בבדים הודים קוטפות בכריעה עלים לתוך סלי קש.ובכלל, מסתבר שתה זה לפחות כמו יין. תה דארג'ילינג מאופיין באלמנטים "פרותיים", "פירחיים", ונגיעה של טאנין. יש תה שחור, ירוק, לבן ואולונג (Oolong) שאפשר לשתות עם או בלי חלב בהתאם לסוג ולשעת היום. את עלי התה קוטפים לאורך תקופה ארוכה, כי בכל פעם שמבצבצים עלים חדשים הם נקטפים בנפרד בעבודה סיזיפית על צלע ההר התלול. המומחים יודעים להבחין באיזו שנה התה נקטף, באיזה בציר - ראשון (first flush) או שני (second flush) או שאוליי אחר כך, מאיזה מטע, איזה הר, איזה כיוון, למעלה או למטה, האם השיחים גודלו בצורה מיוחדת והאם העלים יובשו בשמש, עם חימום תנור, עם עשן או בלי, ואוליי בעזרת אדים...

חוץ מזה, ראינו בלי סוף עציצי פרחים שחיים בצפיפות הודית טיפוסית – על מרפסות, בכניסות, על אדני חלונות, על הגגות ועל כל משטח פנוי. למזלנו הגענו בדיוק בזמן פריחת האזלאות כך שהבתים התקשטו בקונטורים סגולים, וורודים, לבנים ובפוקסיה. בעיירה קאלימפונג (התחנה השלישית בביקור) ביקרנו בחממות מהממות של קקטוסים מכל המינים, הצורות והצבעים, תמונת מראה יבשה לעולם של בוב-ספוג, וישנו בתוך משתלה (רק 123 מדרגות הובילו לבקתה הציורית שטבלה בירוק). בבוקר הטיסה חזרה לשדה התעופה העירו אותנו תרנגולים בארבע וחצי בבוקר. לא אחד ולא שניים אלא חמישה שהמשיכו לקרקרוקוריקו עד שעזבנו. קיווינו שאוליי בהזדמנות חגיגית זו, בשעה מוקדמת, (ועוד ביום האחרון) נצליח לראות את קאנצ'אנג'ונגה, אבל זה לא עבד... לאורך כל השהייה שלנו באזור דארג'ילינג ערפילים גלשו במורדות ההרים, ממלאים את העמקים והאופק, וההר הפך עכבר. כנראה שרק מי שמסוגל להגיד את השם שלו נכון ובמהירות זכאי למראה המדהים.

מתגעגעת,