מסכות, רעשנים, שירים וריקודים

אהלן,

אז כרגיל (ואני מקווה שעוד לא התייאשתם), אנחנו בשבוע של חגים. ביום רביעי התחיל הולי שחפף למחרת את פורים, ואחר כך גוד פריידיי – שלושה מועדים של שלוש דתות בשלושה ימים, עומס כבד, צפיפות חגית שתמיד גורמת לנו לחשוב שזה לא מקרי ושאוליי בעצם, באנו כולנו בדיוק מאותו מקום ומתוך אותן אמונות קדומות...

הולי למשל זה חג שמח שמתרחש בפורנימה (ליל ירח מלא, וכן, שימו לב לשם) - חג של תחילת האביב, חג אהבה, מעשי שובבות, ריקודים ועוד. יום שבו ההודים עסוקים בלזרוק ולמרוח אבקות צבעוניות אחד על השני ובלשתות. בערב לפני, החברה עושים פוג'ה (טקס תפילה) בקרב המשפחה או בשכונה ומדליקים מדורת ל"ג בעומר (לא שחסר לנו זיהום אויר פה בעיר). ומיד אחר כך כולם מתחילים להתפרק, בעיקר הגברים "עד - לא - ידע". למחרת קמים כולם להמשיך בשתיה ביג טיים (בעיקר הגברים), להתחיל לזרוק צבעים, לעשות המון רעש, להשפריץ מים ולרקוד. תוך שתי שניות כולם מחופשים להמן הרשע ועשרת בניו, מפזזים, ובמקום רעשנים הילדים חמושים ברוביי מים. את המשתה ממשיכים גם בצהרים כשהתורים לחנויות האלכוהול ניכרים למרחוק.

הסיפור של הולי צבעוני כרגיל ואם הבנתי אותו נכון אז מדובר באיזו קנונייה לרצח (נשמע מוכר?). הרשעים: המלך היראניקאשיפו והוליקה אחותו (המן וזרש) זממו להרוג את בן המלך, פרהלדה (הצנוע והנאמן לאל וישנו). לא משנה אילו תכסיסים נקטו השניים, פרהלדה שרד ונשאר נאמן לוישנו. הטריק האחרון שהדודה המכשפה שלפה היה לשכנע את האחיין לשבת על בירכיה (ולא ברור בן כמה היה הבחור) בתוך מדורה בוערת. הדודה לבשה מעיל מגן וקוותה שהאחיין ייהפך לקבב, אבל..., המעיל עף, כיסה את פרהלדה והוליקה נשרפה. בנוסף וישנו קפץ מהאש בתור נאראסימה (האלים פה תמיד מתחפשים למישהו אחר) והרג את המלך היראניקאשיפו. האפר של המדורה הפך ברבות השנים לאבקות צבעוניות...

ואפרופו האלים שיש פה בהודו, אני לא מפסיקה להתפעל מהכמויות, הסיפורים המשונים והנוכחות שלהם בכל פינה ובכל עניין. למשל, כשביקרתי לפני כחודש בכפרים בקונקאן (לא הביקור המלכותי בהליקופטר, אלא גיחה אחרת שעשיתי עם סטודנטים לשם פרויקט, סופ"ש שהתחיל ב-12 שעות כמעט רצופות של נסיעה ברכב בכבישים מרוטים), הלכנו בערב לחזות בהצגת תאטרון שהתקיימה באמצע כפר. הגענו בדיוק כשהמחזה התחיל והרצפה היתה מלאה מפה לפה במשפחות ישובות שעקבו אחרי כל מילה ופה ושם גם פרצו בצחוק מתגלגל. על הבמה ישבו 6 אנשים ששיחקו דמויות שונות בסצנות יומיומיות מוכרות וביניהם, כאילו הוא אחד מהחברה, ישב אדם-פיל. כששאלתי התברר לי כי כל ההצגות הכפריות הללו מספרות סיפורים של ימינו עם מוסר השכל רלוונטי והכל, אבל הן תמיד גם קשורות בצורה זו או אחרת לסיפורי המיתולוגיה ההינדואית.

או, שבכל מקום(!) - בבתים, בחניות, במשרדים, על הדש בורד של המכוניות, על גדרות בניינים, על עצים, בפרסומות, פוגשים ציורים או פסלונים של אלים. יש את ה"מוכרים" יותר כמו גאנש, הנומן, וקרישנה, אבל יש גם "אלים מודרנים" שהצטרפו באופן רשמי (כנראה בלי הקשיים הבירוקרטיים ההודים הרגילים) לפנתאון. למשל ה- Sai Baba of Shirdi, איש קדוש (לפי המאמינים) שמת כבר לפני כמעט 100 שנה אבל הפך עם השנים אל. הדת שלו צוברת כל הזמן תאוצה וכבר עשרות מליונים רבים הינדו ומוסלמים, מאמינים בו. לפני כשבועיים ראינו פסל ענק שלו ישוב בגובה 4 מטר נוסע על עגלה ברחוב, עם הסמרטוט על הראש והכל. או הקדוש Swāmi Samarth Mahāraj, שעזב את הקיום הארצי שלו בשנת 1878, והדמות שלו קצת מוזרה – איש זקן שנראה לגמרי לא בכושר עם כובע של סנטה קלאוס ומגיניי אוזניים מפרווה (צירפתי צילום של תמונה שלו שהיתה תלויה אצל המסגרן שלנו). וחוץ מזה יש את הקדושים שחיים בינינו כמו הגברת Mata Amritanandamayi שכינוייה Amma (האמא) או "הקדושה המחבקת" והיא כבר חיבקה מליונים, נחשבת חצי אל, ובנתה אימפריה מפוארת, שמגלגלת כנראה הרבה מאוד כסף (דוידי פיספס חיבוקי איתה). או הגורו המואר Radhanath Swami, בחור יהודי טוב משיקגו שפגשנו בהרצאה (לא נפלנו מהאמת המוארת שלו, אבל יכול להיות שאנחנו ארציים מידיי) שהתגלגל בכל מיניי מקומות, כולל ישראל, עד שהגיע להודו, והפך ליוגי מיסטי שנותן הרצאות על רוחניות ואהבה לשועי עולם, כולל כוכבי הוליווד...

אז חזרה להולי, בבוקר יום חמישי יצאנו להצטבע, לרקוד ובעיקר לצלם את חבורות ההודים - קבוצות ירוקות/צהובות של תלמידי תיכון, קבוצות שכונתיות סגולות וכחולות על הטיילת בבנדרה או חוף שיוואג'י, משפחות - שני ההורים ולפחות שני ילדים, ורודות על אופנועים (בלי קסדות כמובן) וכו. בשנה שעברה היינו אליה ואני בג'ייפור שברג'אסטאן, אבל שם הולי לא היה נעים בכלל כי ברחובות הסתובבו רק גברים שיכורים ואגרסיבים, רבים על אופנועים, והציקו לכל מי שהעז לצאת החוצה. במומבאי האוירה היתה הרבה יותר סימפאטית ובכל מקום שעברנו אנשים איחלו לנו הולי שמח, ביקשו שנצלם אותם ועוד אמרו תודה... (אני מצרפת כמה תמונות בודדות).

ושלא תחששו ששינינו אוריאנטציה, את היום קינחנו בקריאת המגילה בבית חב"ד, עם חברים ישראלים, הרבנית חיה , הרב ישראל והמשפוחה.

מתגעגעת,

נ.ב. בסוף לא שלחתי את המייל ביום שישי, למחרת נסענו לגואה, ומסתבר ששם חוגגים את הולי 15 יום, לא פחות!!!

אבל על כך אוליי בפעם הבאה...

דיוואלי

סאי באבא

הכנות לקראת טקס

סואמי סווראת'