סיור מרחף

אהלן,

אז הפעם על ביקור שעשינו (דוידי הצטרף) בבתי שימוש בכפרים בקונקאן... בטיסה בהליקופטר!

הכל התחיל בארוחת ערב שבה פגשתי במקרה את הגברת סנגיטה ג'ינדל. לישראלים השם הזה אוליי לא אומר שום דבר אבל חברת ג'ינדל זו אחת החברות הגדולות ביותר בהודו, והענף ה"קטן" יותר שמרכזו במומבאי, חולש על תחנות כוח, נמלים, ייצור אלומיניום, מינרלים, מלט ועוד, עסק צנוע ששוויו 11 מיליארד דולר... בקיצור, בשיחה נחמדה על ביריאני, סיפרתי (כרגיל לארוחות ערב בהן שואלים אותי מה אני עושה), על העניין שלי בבתי שימוש. הגברת ג'ינדל התלהבה ועל המקום התחילה לספר על תפקידה כאחראית על התרומה לקהילה ועל הפרויקטים הנדבניים שג'ינדל מקדמת, שכוללים בניית בתי שימוש בכפרים - בבתים פרטיים, במקומות ציבוריים (בתי שימוש קהילתיים) ובבתי ספר. כל זה במספר מדינות רחוקות בהודו וקרוב יותר, בקונקאן- רצועת החוף מדרום למומבאי. ועוד, היא הציעה את המסוק של החברה שיקח אותנו לסיור בכפרים הנ"ל.

אמנם לקח כמה שבועות לארגן את הסיור ולמצוא יום שבו ההליקופטר לא מטיס את אף אחד מבני משפחת ג'ינדל, אבל בסופו של דבר, הסיור אכן התקיים. אז ביום חמישי עלינו על מסוק מנהלים מפואר בלווית מוקונד, האיש של חברת ג'ינדל שאחראי על הפעילות הקהילתית שלהם בקונקאן, ונחתנו שעה אחר כך (במקום לנסוע ברכב בדרכים עקלקלות ורצוצות 8 שעות) באזור הנמל המרשים של ג'ינדל בראטנגירי. התקבלנו שם ברמת שטיח אדום ע"י משלחת שהצטלמה איתנו והעניקה זרי פרחים, ומשם, היום התגלגל בדחיסות כשאנחנו נוסעים מבית ספר, לכפר, לעיירת דייגים, למפעל וכו. מובן שבכל עצירה ערכו לנו קבלת פנים והצטלמנו עם המארחים. בבתי הספר הילדים נעמדו בשורות עם תופים ו/או מצלתיים וליוו אותנו בכניסה לחצר, בכפרים בירכו אותנו במריחת אבקה אדומה וצהובה על המצח, פיזרו עלינו אורז, נפנפו מעלינו עשן קטורת, טמנו לנו בכף היד ממתקים וזרקו על הראש פרחים.

היה מעניין מאוד לפגוש בבתי הספר, שהיו ברובם קטנים ממש – 9 תלמידים (שלומדים יחד בכתה אחת גיל 5-10) עד 42 תלמידים - את הילדים (היפים) והמורים. בכל מפגש כזה הילדים התבקשו להציג את עצמם כשהם נעמדים דום ומדקלמים באנגלית את שמם, שם בית הספר ושם הכפר (אחד אחרי השני, עשרות פעמים). כששאלנו אותם מה הם "רוצים להיות כשהם יהיו גדולים" התשובות כללו שוטר, רופאה ומורה, אף אחד לא שאף להיות חקלאי... קפצנו גם לגנונים (אנגאנוואדי) שצמודים בדרך כלל לכיתות בית הספר. שם ראינו ילדים זערוריים ששרו שירים והיו חמודים להפליא. רק ילד אחד שנראה בן 3 בערך פרץ בבכי מר, הוא כנראה לא רגיל לראות אנשים חיוורים כל כך בנעליים וכובעים מצחיקים. אחר כך עשיתי כרגיל, סריקה של הכיורים, בורות הספיגה, הדודים, הברזים, מערכת המים, התאים, המשתנות וכו, והמשכנו ליעד הבא (לא לפני שכתבנו בספר המבקרים תודות ודברי שבח ו... הצטלמנו).

בעיירת דייגים ראינו בלוק שירותים קהילתיים שעדיין לא עובד, אבל ישמש תחליף נוח ובטוח לשפת הים (במיוחד לנשים, שיוצאות לעשות צרכים בשעות הבוקר המוקדמות בלבדמחשש שיראו אותן).

בכפר אחד פגשנו באיכרה גאה שבזכות היוזמה שלה לבניית בית שימוש חדש שמחובר למערכת שמייצרת ביו-גז, היא הוסיפה להכנסה השנתית המשפחתית 24,000 רופי. סכום מכובד מאוד, שלא לדבר על כמות הזמן המשמעותית שנחסכת לה מידיי יום בגלל שהיא לא צריכה לקושש עצים לבעירה, אלא משתמשת בגז לבישול. אני מציינת את העניין הזה מאחר שחלק מהפרויקטים המוצלחים(!) של בניית מתקניי סניטציה יכולים לשנות חיים, לא רק מבחינת הבריאות, הנוחות והביטחון, אלא גם מהבחינה הכלכלית.

התחנה הסופית בביקור היתה תחנת הכח המרשימה מאוד של ג'ינדל - שתי ארובות עצומות שמתנשאות לגובה עשרות מטרים, הרים של פחם שחור ונוצץ, האנגר בגודל אצטדיון פוטבול וארבעה מבנים גדולים: טורבינות שמייצרות חשמל ל-12 מליון איש, ברמת צריכה הודית (שהיא בערך עשירית מהצריכה הישראלית לנפש). במרכז הבקרה חבשנו קסדות, קיבלנו הסבר קצר על המעצמה הזו ששמה ג'ינדל ו...הצטלמנו. לא לגמרי הבנתי את הצורך בהגנה על הראש בתוך בניין שנראה מתוקתק וממוחשב לגמרי. הסכנה היחידה לדעתי, היתה בחוץ בצורת אבק הפחם שמרחף באויר ומשחיר את הריאות (אבל בשבילנו זה כלום בהשוואה לזיהום האויר שספגנו במומבאי בחודש האחרון).

אחר כך כבר נהיה מאוחר. נערכה פרידה מרגשת, עלינו על המסוק ועשינו את דרכנו חזרה הביתה, כשמהאויר אנחנו רואים איך הנוף הירוק של הקונקאן, על מרבדי הקוקוס, הקאשו והמנגו שלו, מתחלף בריבועים חומים (חלקות אורז קרחות כי עכשיו העונה היבשה). אזורי תעשייה ומחסנים, פזורים כמו קוביות של לגו מחוץ לקופסה, מתחלפים בצפיפות הולכת וגוברת של מפעלים, מגדלים רבי קומות ו"תלאים" של סלאמז. ועורקים סתומים בכלי רכב מרשתים את הנוף האורבאני עד האופק.

דרך אגב, בערב ההוא-ההוא, סנגיטה סיפרה בחיוך, שבסביבות גיל 20 היא התקבלה וכבר עמדה להתחיל את לימודיה באחת האוניברסיטאות הטובות ביותר (לא זוכרת אם זה היה קולומביה או ייל או משהו בסגנון), אבל אז הציעו לה לוותר על הנסיעה ולהתחתן עם סאג'אן ג'ינדל הצעיר (והחתיך מאוד). ולמרות שאני בדרך כלל מאמינה בעצמאות נשית ומימוש עצמי, נראה שהיא עשתה את הצעד הנכון כשהיא הסכימה לשידוך....

מתגעגעת,

בדרך לסיור

נשות דייגים בקונקאן

תמונה קבוצתית בבית ספר

סלאמז של מומבאי מלמעלה