החוגים שלי

אהלן,

התחלתי ללכת לחוגים, ממש כמו בכתה ד': חוג ריקוד, חוג לאמנות וחוג יוגה (זה הודו... חייבים).

אמנם רציתי ללמוד ריקוד מסורתי הודי, ויש 10 סגנונות (לפחות) שמוכרים רשמית כסגנונות קלאסיים, כולם שונים, אבל לא ממש מצאתי מקום. לפני כמה חודשים ראינו הופעת ריקוד מדהימה מאודישה (בסגנון שנקראן אודיסי), ומאז ראיתי עוד הופעות של ריקוד בסגנון קת'אקלי שזה סגנון דרומי, ובסגנון קאת'אק שזה סגנון צפוני. מה שמקסים אותי זה השוני מסגנונות הריקוד המערבי למינהם. הרקדניות (בדרך כלל) רוקדות עם פעמונים על הקרסוליים, מפתלות את הידיים בתנועות עדינות ומניעות את הרגליים במן סטפס/פלמנקו מהיר. התלבושות משתנות בין הסגנונות, גם הקצב, הדגשים, התנועה על הבמה והבעות הפנים. אז כאמור, ניסיתי למצוא מקום שמלמד, שלחתי כמה מיילים וניסיתי את הטלפון אבל לשוא. ואז, התברר לי שמתחת לבית, בשטחים הציבוריים של הקומפלקס שלנו מתקיים חוג ריקודי בוליווד של הנשים (הקצת מפונקות) שגרות מעליי, מתחתיי ומצדדיי. לשמחתי הן היו מאוד נחמדות והזמינו אותי להצטרף. אז אנחנו מענטזות פעמיים בשבוע לשירים מקפיצים שכולן מכירות את המילים מההתחלה ועד התו האחרון ורק אני לא מבינה מילה. כשביקשתי הסבר, הבנות היו קצת נבוכות ואמרו שהמילים ממש שטותיות, והעיקר זה המוסיקה. הבנות גם מכירות את רוב התנועות כך שאני במאמץ מתמיד, לרדוף אחרי הפוזה הנכונה. וגם כשאני סוף סוף מצליחה להסתנכרן עם השאר, מגיעה איזו קפיצה, מתחלפת התנועה ואני שוב אבודה..... אבל מאחר שאני עומדת תמיד מאחור, ואני לא צריכה לדפוק חשבון לאף אחת, כייף לי.

החוג השני הוא של איינגר יוגה. החוג מתקיים במרכז יוגה, לא רחוק מהבית, באולם לא גדול שמצליחים באורך פלא להידחס בו 40 איש. בארץ, מי בכלל היה חושב להצטרף לחוג עם 40 איש, אבל פה, זה טיבעי לגמרי להצמיד את מזרוני היוגה האחד לשני ולעמוד במרחק נשיפה מהיוגיסט שלפניך. המורה מדליקה, עם חוש הומור מפותח ויש לה אסיסטנטית מגומי שמדגימה את האסאנות, בזמן שהיא עצמה מסתובבת כמו מג"ד בחדר ומפזרת פקודות מטובלות בבדיחות (בהינדי). המשטר כמעט כמו בטירונות: אין אפשרות להביא את המזרון האישי, בכל הזדמנות מיישרים שורות, כולם צריכים ללבוש בגדים מסויימים כולל הגברים שהתבקשו ללבוש מכנסיי בלון כמו אלה משיעורי ההתעמלות בשנות ה-50 ובוחנים אותנו על השמות ה"מקצועיים" של האביזרים ("כר שטוח גדול", "חגורה", "כסא" ו"חבל"). בקיצור, למרות שהשמיכות מהוהות, המזרונים לא בדיוק נקיים והחדר עמוס בהודים מכל הגילאים והסוגים השיעור מתנהל במקצועיות ובסדר מופתי.

אתמול אמנם הצפיפות קצת הגדישה את הסאה, יצא שנלכדתי בין בחורה מיוזעת, לקיר, לחגורה, לעמוד, לא היה מילימטר לברוח, וזה קצת עלה לי על העצבים. וגם עשינו איזו אסאנה עם הפנים צמודים למיזרון כשבמקום להתרכז בשוואסנה, דמיינתי את המיקרובים שפולשים לי לראות. אבל אני אתן לזה עוד צ'אנס, בכל זאת, זה הודו... חייבים.

החוג השלישי התממש במיקרה לגמרי. חיפשתי ללמוד הדפסה על בדים ואחרי חודשים שחיכיתי שייפתח קורס בבית ספר ותיק לטקסטיל (מומבאי היתה פעם מרכז הטקסטיל העולמי), הסתבר לי שיש מרכז ממשלתי ללימוד טוויה ועבודה בהדפסה עם חותמות ורשתות. המקום הזה, הוא ממש הודו בזעיר אנפין: כמה חדרים מגובבים, מוזנחים למדיי, שירותים מסריחים שכבר שלושה שבועות בשיפוצים, מטבחון קטן, כסאות שבורים, כיור מסכן בלי סבון והרבה אנשים נחים. אבל.... גם מדפים על מדפים עמוסים בשקים וקופסאות מלאים באלפי חותמות יפיפיות של דמויות, חיות, פרחים, מסגרות... אוצר מאובק, מבורדק (יש שם איזשהו סדר אבל הוא לא ברור לאף אחד, כולל לא למקומיים) ומוזנח שלא יסולא בפז. עובדים שם לפחות עשרה גברים, לכל אחד תפקיד מאוד מוגדר: מי שמערבב את הצבע, לא יחלום לגעת בחותמת. הבחור שמוציא את הבדים מהסיר הרותח מקסימום מכין גם תה. ה"מאסטר" מגיע רק לעיתים רחוקות, אבל כשהוא בא, יראת הכבוד מרקיעה שחקים. התפקיד שלו הוא ל"החתים" בעיקר את הדוגמה הראשית, את ה"צביעה" כבר עושה מישהו אחר. הבחור הצעיר שנחשב שוליה ושעושה שם את רוב עבודת ה"תלך תביא" (השם הפרטי שלו הוא עבדות, באמת) מפחד לעזור לנו יותר מידיי שמא הוא יראה כאילו הוא מתנשא מעל למעמד (הנמוך) שלו. אני לומדת שם עם חברה ובעצם אנחנו מספקות להם בידור לא נורמאלי. הם יושבים ומרכלים עלינו חופשי ואנחנו – עליהם - כל אחד בשפה שלו.

בגלל שאנחנו לא מכירות את החוקים, אנחנו מנסות כל מיניי דברים, טובלות את הבדים לא לפי הסדר, מערבבות טכניקות, מקשקשות, צוחקות, והחברה משתגעים. בשבוע הראשון הם לא הרשו לנו להדפיס על בדים כי להתאמן מתאמנים רק על נייר. עדיף עיתון. וחובה לנצל את שני הצדדים! אחר כך הם הסכימו שנדפיס על בד הכותנה (שאנחנו קנינו), כשהם מסבירים לנו לאיזה כיוון צריכות הסיכות שמותחות את הבד,להתיישר. על צבע כחול אין מה לדבר ואסור לנו לגעת בחותמות ה"טובות" אלא רק באלה שכבר קצת הצ'טקמקו. אבל אנחנו כבר נמצא את הדרך להגיע לפייזלי המהמם, לטווסים, לקופים ולעיטורים העדינים שמקשטים את הסארי המדהים שהמאסטר עובד עליו כבר שבוע. אבל אל דאגה, הבחור לא מזיע יותר מידיי כי אמנם הוא והחברה מתחילים לעבוד "מוקדם" ב-11, אבל ב-12:30 כולם עוצרים ומתיישבים לארוחה. אחר כך מכבים את האור, תופסים תנומה על איזה כיסא ובשלוש חוזרים לעבודה - לשעה. כי בהודו החיים קשים.

מתגעגעת,

הדפסים

עבדות בפעולה

​חלק מזערי מערמות החותמות שיושבות שם ומעלות אבק