יום שוק

אהלן,

טוב, אז חזרנו מביקור קצרצר ביותר בארץ, ביקור שבו כמובן לא הספקתי כלום... אבל בכל זאת, נהניתי כל כך לפגוש משפחה וחברים ולגלות שבישראל השמיים כחולים יותר, הכבישים סלולים וריקים יותר, המדרכות רחבות ונקיות, תל אביב קטנה ובלילה אפשר לראות כוכבים.

ומייד, חזרנו לחוויות האינטנסיביות שמגדירות את החיים שלנו כאן.

בסופ"ש הלכנו להסתובב עם אורחים בשני שווקי ענק בעיר. שניהם חוויה של מומבאי במיטבה (או שאוליי במיירעה, תלויי בנקודת המבט) כי שני השווקים מכילים בערך את כל היבשת אבל צפופים ברמות שרק בהודו דברים כאלה יכולים להיות.

קרופורד מרקט הוא שוק מרכזי ופופולארי. הוא מתפרש על פני עשרות רחובות שהמסחר בהם מחולק לפי נושאים : סמטה של חנויות לשקיות ולאריזות, דרך עמוסה בחנויות חשמל וכלי בית, פינה של פרחים מפלסטיק, רחוב לצעצועים, מעבר של ארנקים, כלי כתיבה, נעלים, חומרי בניין, מפתחות, מדי לחץ, בקיצור, העיקרון מובן. במרכז השכונה יש בניין יפה שעבר עכשיו שיפוץ מאסיבי ועליו שלט שמציין שהשוק הוקם ב1868 ע"י ארתור קרופורד האדמיניסטראטור העירוני (אין מה לדבר, הבריטים השקיעו בעיר). בתוך הבניין הזה שמבחוץ נראה כמו כנסייה אנגליקנית מפוארת, ישובים הרוכלים בצפיפות, חוטי חשמל תלויים מעליהם ומתפתלים כמו שערות של מדוזה, ותקרות נמוכות עמוסות בסחורה נראות שעוד שנייה הן מתמוטטות. באזור העופות והדגים הריח הרסני. בצמוד: פירות, ירקות, תבלינים, קוסמטיקה, שימורים, שוקולד ועוד. על רחבה פנימית גדולה פורקות משאיות הרים של פפיה וגבעות של אננסים (שמייד מאורגנים במעגל כמו מדורת ל"ג בעומר). ליד, תוכים שורקים וחיות מחמד מעולפות מחום בכלובים (אותן חיות בדיוק מעולפות מחום גם בחוץ). מעבר לכביש, השוק ממשיך וממשיך. בזאר שלם של טקסטיל מכל הסוגים שהדוכנים שבו בנויים ממזרונים לבנים עליהם יושבים המוכרים ופורשים את הבדים המרהיבים שלהם. (מצרפת תמונה של ה"בנות" מדת הבורה- סוג של מוסלמים, שעושות רכישות. שימו לב ללבוש המיוחד שלהן – בורקה בסגנון היידי בת ההרים).

בעיקרון, חלק גדול מהמסחר בעיר מתנהל ע"י מוסלמים ובאמת השווקים מנוקדים בעשרות מסגדים שמעוטרים בפיתוחים בצבע קרם וירוק. זה אמנם גורם להרגשה קצת לא נוחה אבל

החלק היחיד שמלחיץ באמת זה לעבור את הכביש הראשי שחוצה את השוק. לשם כך צריך אופי אובדני כי בתוך ארבעת המסלולים שמסומנים על האספלט מתפתלות לפחות מאה מכוניות, משאיות, אוטובוסים, מוניות, 7 כלי רכב במקביל כולם מצפצפים ללא הפסק ואף אחד לא מוכן לעצור אפילו לשנייה.

אם עושים ברחובות השוק חתך כמו בסנדביץ, הם בנויים משכבות בין קיר, לקיר. את הקצה האחד מגדיר פתח חנות או חלון ראווה מצומצם. עליו דבוק רוכל שמתיישב עם הגב לקיר ולפניו איזו קופסה. לפניו מעבר צר וצפוף עמוס באנשים, מיד אחר כך עוד איזו גברת עם מגש. בגב שלה דוכן שכבר תלויי חצי על המדרכה וחצי בכביש, מעליו סחורה בערימות שנשפכות לצדדים, וקונים שעומדים וממשמשים כל פריט ופריט. בין לבין אופנועים בחנייה (עליהם כמה בחורים שתופסים תנומה קלה), ומעמדים ניידים של מוכרי פירות למאכל, פאן (עלה מבושם ומגעיל ללעיסה ויריקה אדומה), בוטנים ועוד. אחרונים בשרשרת המזון - המוכרים הניידים שאין להם אפילו 20 ס"מ מרובע של נדל"ן שווקי, ולכן הם מסתובבים עטופים בכל מיניי סמרטוטים ושטויות ותוקעים בפרצוף לעוברים ושבים מפה מוזהבת "יפיפיה" מפלסטיק, משקפי שמש רייבנד "אמיתי", "זכוכית" מגדלת לסלולרי ועוד. וזה רק חצי מהסנדביץ, השאר ממשיך בתמונת ראי לצד השני. חוץ מזה, כמובן שיש גם קונים מכל הסוגים / אופניים / עגלות נמוכות (פלטות צרות אוליי חצי מטר וארוכות אוליי שניים, שעליהן תכולה של משאית שלמה ודוחפים או מושכים אותה 2-3 אנשים) / מכוניות / טנדרים / כלבים / שוטרים וחברה עם סלי ענק על הראש שמציעים לסחוב עבורך את הקניות. למעשה לא ממש צריך לצעוד או להידחף כי פשוט זורמים עם נהר האנשים הסמיך הזה שמתקדם בקצב איטי בין המכשולים. על המכוניות שמנסות לעבור ומרעישות עד לב השמיים אף אחד לא שם קצוץ, למרות שהן "מברישות" בלי בעייה הולכי רגל ובכל רגע נראה כי תיכף מישהו יאבד איזה איבר מתחת לגלגלים.

בין לבין, קפצנו גם לסתם שוק ירקות ולשוק דגים מקורה בקולבה - אחת השכונות הדרומיות ביותר העיר. שם קיבלנו הדגמה חיה (וסופית) למה בעייתי לאכול בהודו דגים: עמד שם בחור שעבר בטבעיות עם מטאטא שחור וגדול מניקויי הרצפה המג'ויפת לקירצוף שולחן חיתוך הדגים, וחוזר חלילה. נקיון אמיתי.

לקולבה הגענו בגלל שקפצנו לבית חב"ד, שכבר סיפרתי עליו בעבר (רייב אריה והרבנית חיה כבר הפכו לסלבים בפוסט שלי). אבל הפעם נפגשנו עם אבא של ישראל שלקח אותנו לקומות הגבוהות של הבניין שלא ביקרנו בהן בעבר. בקומות האלו התבצרו המחבלים עם בני הערובה שלהם בהתקפת הטרור ב-2008. החדרים שם מחוררים בסימניי קליעים ורסיסים. חור גדול בקיר נשאר סימן לאיזו פצצה שנורתה כנראה ע"י המשטרה ההודית. המראה מצמרר ממש. החדר של מוישי הקטן נשאר כפי שהיה עם רקע השמיים שציירה רבקה אמא שלו, אותיות האלף-בית הצבעוניות והשם מוישי שכתוב ביד. אני מצרפת שתי תמונות של החדרים. חב"ד רוצים להפוך את הקומות האלו למוזיאון לסובלנות לזכרם של כל קורבנות הטרור בהתקפה הזו על מומבאי.

קרוב לשם, הענק השני, שעוד יותר זרוק ומבורדק מהקרופורד, הצ'ור בזאר - שוק פשפשים מהגדולים בהודו, שמוכר דברים משומשים. E-bay הודי עצום ולא וירטואלי בכלל. המילה צ'ור בהינדי ומראטי משמעה גנב ובהטייה שוק הגנבים, אבל יש הטוענים שמקור השם שור שמשמעו רעש. בכל מקרה, שני הפרושים מתאימים מעולה. כי כבר כמה פעמים יצא לי להגיע לשם מכיוון רחוב משחטות הרכב שהעובדים בהן גאים על כך שאוטו הופך שם לערמת חלפים מסודרת בתוך חצי שעה, ולזנק בבהלה מאיזה צופר אכזרי של אופנוע שמגיח מאחורי ערימת רהיטים. וכמו מומבאי, שהיא סלט מיוחד של ארץ, עיר, חי צומח ודומם, כך גם הצ'ור בזאר. אני לא אתחיל לספור כאן את מליוני החפצים שממלאים כל ס"מ רבוע בחנויות הצרות ועל הדוכנים, אבל רק אציין את שני התותחים בגודל 1:1 שבולטים ממרפסת קומה שנייה של איזה מוכר ענתיקות. אני יכולה להשיג את כרטיס הביקור אם מישהו מעונין להעמיד אותם בסלון. אני גם אציין שבנוסף לאין ספור בני האדם בשוק, ולחפצים (כולל הענתיקות המזוייפות מכל העולם), השוק הוא גם גן חיות, חלקן נוכחות באופן וולונטארי וחלקן קצת פחות (בכלובים). עיזים בגודל של אופנוע מסתובבות להן חופשי (עד ליום הדין - חג הקורבן). יונים, עורבים, חולדות בגודל של חתול עושות יום גיבוש, רוחצות בזרם הביוב, את הזבל האורגני הן מנשנשות להן בנחת, וברקע, במרחק בטוח הכלבים נחים (כמובן). אפילו איזה חתול קטן ראיתי שם כי באופן מפתיע כמעט ואין במומבאי ובהודו חתולים. ותיש מצחיק אחד קם ממקום מירבצו, צעד לאיטו בין האופנועים, הגיע לסלסלה מלאה בבמיה מובחרת ונישנש לו בנחת כשאף אחד לא מעיז להזיז אותו משם...

כבר לא זוכרת אם קניתי משהו או לא, מה שבטוח, אני תמיד חוזרת מהסיורים האלה מג'ויפת אבל עשירה בחוויות ובמראות.

מתגעגעת,

משחיז הסכינים

ידיות למכירה

עז לפני איד אל פיטר

מוביל ביצים

רחוב בצ'ור בזאר