חנוכה בשער

אהלן,

אז חנוכה הגיע גם לכאן, כולל הניסים, הנפלאות, הגבורות והישועות...

פצח את החג ה"חי פסט" CHAI FEST)) ארוע השנה של הקהילה היהודית, מן ערב כשרונות מצחיק של כל הגילאים. הקהילה מקיימת אותו מידיי שנה, בשביל לאסוף קצת כספים וגם בשביל שכולם יהנו מהכשרון של כולם. דוידי היה באותו ערב בגואה ואני התגייסתי לייצג את המשפחה בכבוד. אז במופע הארוך (3 שעות לפחות, כמו בקונצרטי סופשנה של הילדים) הופיעו על הבמה קטנטנים בני 5 בריקודיי בוליווד (אף אחד מהם עדיין לא בשל למסך הכסף) לצד סבתות שעמדו עם הדפים מול הפרצוף וזייפו כהוגן שירי חנוכה מסורתיים בעיברית לא מובנת ובלחנים לחלוטין לא מוכרים. אחים ואחיות התארגנו לריקודים ביתיים בתלבושות תואמות-נוצצות ואפילו רקדנים מקצועיים קיפצצו. שני חברה צעירים הנחו את הערב, כנראה בכשרון כי הבדיחות שהם זרקו בהחלט עוררו צחוקים, אבל כרגיל, לא הבנתי את ה"הינגליש" המיוחדת של המקומיים. באחד המופעים עלו שני ילדים אוליי בני שש-שבע, מיקמו אותם בשני קצוות הבמה והם הופיעו לסרוגין. האחד ניגן בגיטרה כשהוא שר למיקרופון בקול של אחד שכבר נירדם, השני עמד ליד קלידים בצד השני של הבמה, יד אחת מנגנת "הוטל קליפורניה" ועוד להיטים אמריקאים, והיד השנייה ב...כיס. החלק הזה ארך "רק" רבע שעה, הקהל התמוגג והאמת שהם היו קולים חבל על הזמן.

גלית הקונסולית שישבה לידי רטנה לי באוזן שזה "לא ממריא הסיפור הזה" (היא בחורה מצחיקה מאוד). ובאמת לקח איזה שעתיים פלוס, לא כולל את טקס הדלקת הנרות שבו עשינו שתינו בשפתיים מעל הבמה ב"כאילו" שהשירים המשונים מוכרים לנו, עד שהעניינים התחממו. והם בהחלט התלהטו, ממש נסקו לשחקים, בעיקר כשהופיעה אחת מבנות הקהילה במופע ריקודי בטן משוכלל. מסתבר שהבחורה זכתה לאחרונה במקום שני בתחרות ריקודיי בטן ברוסיה (דווקא) - כבוד...

חוץ מזה הדלקנו נרות אצלנו בבית (פעמיים) פעם אחת לקהילה הישראלית ובפעם השנייה לחברים הודים ודיפלומטיים. סופגניות הבאנו מבית חב"ד, אמיתיות ממש, כמו בארץ, עם הריבה, הבצק הנוטף שמן והכל.

ארוע נוסף התרחש בבית הכנסת הכחול (של הבגדאדים), שם הצטרפנו לתפילה מיוחדת לחנוכה. לא שידעתי שיש תפילה כזו שהרי החג עצמו היסטורי ובכלל לא נזכר בתנ"ך אבל פה בהודו נערך טקס ארוך וחגיגי, עם תפילות עבריות במבטא ערבי שאת רובן המתפללים לא מבינים (גם לנו זה כמעט בלתי אפשרי) כך שהם קוראים פונטית מילים שבורות ובצד יש את ההסבר באנגלית. החזן וראש הקהילה (ההוא עם הנשים והסוסים) פתחו את ארון הקודש, אמרו קדיש, חצי קדיש, סגרו את הארון, פתחו שוב, קמו, התיישבו, וכו... בסוף קינחנו בתקיעות שופר(!) מופלאות לפני ארון הקודש הפתוח.

הארוע האחרון התרחש על הרחבה לפני ה"גייט אוף אידיאה" המפורסם, ששם החליטו הזוג החב"דניקי להדליק חנוכיה גדולה וסימלית ביום האחרון של החג. החברה האלה מאוד נחמדים ופעלתנים ורייב ישראל אירגן חנוכיה גדולה וגבוהה עם צנצנות, סמרטוטים ושמן. אז בתרגיל לולייני ראוי להערכה, רגל אחת על שולחן מתנדנד והרגל השנייה באויר, דוידי הצליח להגיע להדליק עם הלפיד הבוער את סמרטוטי השמן, כשלצידו רייב ישראל שר בלהט במיקרופון את הברכות. מסביב התגודדו עשרות הודים ותיירים, שנעמדו לצפות בהתרחשות. בכללי, הודי ממוצע יכול להעמד ולתקוע מבט בלי להתבלבל, במשך דקות ארוכות בכל דבר שנראה לו כלא שיגרתי (לא כולל פרות שמתיישבות באמצע הכביש המהיר או גברים ג'יינים ערומים לגמרי בדרך למקדש אבל כולל בהחלט סתם בחורה מערבית שעוברת לה כך ברחוב) כי לאנשים פה יש זמן, הם סקרנים (סליחה על ההכללה) ולבהות לא נחשב לאקט חסר נימוס.

אז בחזרה לרחבת ה"גייט", תוך דקות הקיפו את החנוכיה וקומץ הישראלים עשרות אנשים, רובם מוסלמים (לפי הכובעים הלבנים והנשים המכוסות) שהצטופפו ונעצו מבטים של "מה המשוגעים האלה עושים פה בעצם"? הסתכלתי על דוידי וישראל חשופים בצריח על רקע השער, ולא ממש ידעתי אם אנחנו צריכים לחשוש או שאפשר לבנות על הגבורות של השוטרים ההודים שתמיד מתלווים לדוידי כשבאמתחתם אקדחים מצ'וקמקים שמי יודע מתיי הם תופעלו לאחרונה. סוף טוב הכל טוב, היהודים גברו על היוונים, השמן הספיק, האור ניצח את החושך, וההודים עם הסובלנות שלהם סיפקו לנו נס קטן של חנוכה.

וחוץ מזה, אנחנו נוחתים בסוף השבוע הקרוב לביקור קצר בארץ ונשמח מאוד לראות את כולם!

מתגעגעת אבל מתאזרת בסבלנות,

בית הכנסת הכחול "כנסת אליהו" של העדה בגדאדית

הדלקת נרות מול ה- Gate of India