רוקדים עם כוכבים

אהלן,

עונת החתונות בעיצומה ובנסיעה לאורך הטיילת של מומבאי אפשר לראות בסופ"שים את מגרשי הקריקט אחד אחרי השני: המגרש של הפארסים, מגרש עובדי הממשלה, מגרש המוסלמים, מגרש ההינדים, מגרש בומביי הוותיק ועוד.. (כולם מגרשי ספורט שצמודים אליהם אולמות ספורט ו/או קאנטרי קלאב), הופכים בין לילה לגני ארועים מפוארים ומנצנצים באור יקרות (החתונות האלה באמת ענקיות ויקרות להפליא). סתם דשא קצת חרוך ולא מטופח במיוחד הופך בעזרת בדים, פרחים, נצנצים בטונות, ומליון אורות, לארמון סינדרלה בדיסנילנד. לפני שבועיים הוזמנו לחתונה - ארוע קבלת הפנים הרשמי של אחד הנדל"ניסטים המצליחים בעיר, ואכן, לא התאכזבנו...מאות אם לא אלפים הסתובבו שם, אכלו אוכל מכל הסוגים והמינים והצטלמו עם החתן-כלה על הבמה בלבוש זהב טהור.

לפני איזה שבוע הוזמננו לחתונה הודית נוספת, אבל הפעם של חברים. כלומר, הוזמננו לא רק לקבלת הפנים הרשמית שההודים עורכים ביום ראשון (בד"כ) ומזמינים את כל העולם ואישתו (חברים סיפרו לנו שהוזמנו לחתונה רק בגלל שכאנשי עסקים נתנו לאבי הכלה הצעת מחיר), אלא גם לארועים היותר משפחתיים. אז חתונה הודית ממש כמו בסרטים אורכת כמה ימים כשהארוע המרגש והאינטימי יותר (לפעמים של מאות אנשים - אבל לא אלפים) ה"סאנגיט", בא בהתחלה.

בארוע הזה, מלבד החינה המקשטת את הידיים, החברים והמשפחה מארגנים את התוכנית האמנותית וזו חגיגה פחות מעונבת ויותר ספונטנית. ועדיין, בהודו, בארועים כאלה, "יותר צנועים", הגבול בין החלום הבוליוודי והמציאות מטושטש כהוגן. התפאורות, התלבושות, היופי (של הנשים) והריקודים "הספונטניים" יוצאים ישר מהסרטים. בחתונה הזו גילינו ש"שיר המחווה" הישראלי של החברים או הקרובים, השיר הקצת מזוייף שאף פעם לא מתאמנים עליו מספיק (שיר מצחיק שהמילים הותאמו למוסיקה מוכרת), בהודו מקבל ביטויי הרבה יותר פיזי, כי ההודים לא שרים אלא רוקדים. והם עושים את זה על הבמה, בפורמאט הופעה, עם אורות ובכל הרכב אפשרי: החתן עם הכלה בקטע מתוזמן, לחוד במשקפי שמש שחורים, עם להקת חיזוק, החברות מענטזות בתאום מושלם, ההורים, האחות בלווית החברים... ומי לא. כל הריקודים ישר מהרפרטואר על המסך מעובדים לכוראוגרפיה משוכללת ע"י כוריאוגרף שנשכר לשם כך ומתאמנים עליהם שבועות וחודשים. השירים גם הם ממסך הכסף, מקפיצים, מדליקים ובעיקר מוכרים לכל הנוכחים ששרים את כל המילים ומוסיפים 1:1 את הבעות הפנים ותנועות הידיים של השחקנים. בקיצור לא משנה מי ומה, ההופעות על הבמה היו מדליקות והקהל הוזמן להצטרף כשהמערביים שביננו מתפתלים כמיטב יכולתנו אבל כמובן לא באותה גמישות או קפיציות של המקומיים. הצטיינו במיוחד הגברים ההודים, שלבשו ז'קטים של מהראג'ות, חבשו טורבנים אדומים מבריקים, נדנדו את הראש ונפנפו בידיים ברגש רב.

ובאותו אופן, האהבה לשואו ולזוהר מופיעה גם בארועים עצובים ורשמיים כמו טקס הזיכרון האחרוןלחללי מתקפת הטרור שהחלה ב-26 לנובמבר 2008. ההתקפה הזו, שלמרבה הצער הוזכרה רבות בעקבות הטבח בפריז, שיקשקה את העיר לפני 7 שנים ושינתה את תפיסת הביטחון הכללי והאישי של כולם (במומבאי לא מפסיקים להזכיר את התאריך הזה ה-26 ל-11). השנה השתתפנו בטקס לזכר 17 אנשי המשטרה שנהרגו (בסך הכל נרצחו 173 אנשים, 10 מתוכם זרים, כולל את גבריאל ורבקה הולצברג, הזוג מבית חב"ד), שהתקיים באופן סימלי אל מול ה"גייט אוף אינדיאה".

הארוע אורגן ע"י כמה גופים מקומיים, כולל הקורפוס הדיפלומטי ויועד להיות רשמי ורציני. מה שהיה קצת משונה בעיניינו היה האופי של הטקס. אני לא מבקרת את האופן שבו ההודים מציינים אסונות, זה האבל שלהם וזכותם לציין את הארוע כפי שהם מוצאים לנכון (ממוריאל דיי האמריקאי הוא יום קניות היסטרי), רק שלנו זה נראה היה מוזר שהאוירה היתה של ארוויזיון. את הטקס הינחה שחקן בוליוודי ידוע שהתנהג כאילו הוא עוד שנייה מחלק "דוז פואה" לנוכחים. מלבד הנאומים הרשמיים שכיבדו את המעמד, הועלתה לבמה להקת זמרים ששרו שירים סכריניים מאמריקה, עם כל ההינהונים וההבעות של משתתפי ה"אקס פקטור". בין השירים, המנחה עודד את הקהל ב"קבלו אותם" "תנו כפיים", "אתם יכולים יותר חזק מזה", ו"האם הם לא נפלאים?" הוא עצמו הצטרף לשירה בסולו מרגש של "I did it my way" שזכה לשריקות הערכה ועמידה של הקהל, מלווה במחיאות כפיים סוערות.

את החלק "הרציני" הזה סיים מפגן אחווה בינלאומי של כל הקונסולים (כולל דוידי), אנשי דת (כולל הרבי הנחמד העכשוי של בית חב"ד), פוליטיקאים וכמה סלבים בוליוודיים שהחזיקו נרות ושיחררו בלונים לבנים לשמיים לצליליי "אנחנו העולם" (כמובן). אחר כך כבר הלכנו וויתרנו על ההמשך האמנותי ה"יותר קליל" של הופעה בליווי הרכב חשמלי. הבלונים הלבנים נבלעו בחושך הסמיך במהירות כי זיהום האויר בתקופה הזו של השנה מרקיע שחקים תרתי משמע, והכוכבים היחידים שאפשר היה לראות היו אלה שהתנועעו על הבמה.

מתגעגעת,

דוידי ודוגמנית במגרש מרוצי הסוסים

גאנש מאחורי חלון

הכוכבים האמיתיים במומבאי - מוביליי קופסאות האוכל (הטיפין בוקס), ה-Dabba walla