ספר הג'ונגל

אהלן,

קצת מזמן לא כתבתי כי הייתי בנסיעות לצד המזרחי של הודו: נסיעה אחת לכפרים דיי נידחים באנדרה פראדש (אחת המדינות הגדולות אבל לאו דווקא משגשגות של הודו), שעשיתי בשל חיפושיי אחר בתי ספר עם בתי שימוש חדשים, ונסיעה שנייה לאורוויל עם סטודנטים ומורים נוספים מהקולג'. נדמה לי שקצת סיפרתי בשנה שעברה על המקום המשונה הזה אורוויל, שהוא מן עירבוב של קיבוץ עם אשראם, טובת האנושות עם קיצונות, אליטיזם עם נתינה חברתית ופיתוחים טכנולוגיים עם חיים של לקטים ציידים. כפר גדול של אנשים מכל העולם (הרבה ארופאים, גם ישראלים, רק שליש הודים), שבאו ליצור ולבנות מקום טוב יותר על כדור הארץ תחת כנפיים רוחניות (במלעיל משולש). קשה קצת להסביר ולהבין את החברה הזו שחיה סביב תורתו של שרי אורובינדו ושותפתו הצרפתיה/יהודייה "האמא" אבל, זה מקום מעולה לספוג קצת טבע (להבין כמה הוא חסר במומבאי הצפופה והדחוסה) ולראות את כל הפיתוחים וההמצאות של החברים.

באורוויל חיים 2350 חברים על שטח של חצי מרחובות, ומקיימים מעבדה גדולה שבה כבר כמעט 50 שנה ארכיטקטים, מהנדסים, אנשי חינוך, אמנים ועוד כל מיניי אנשים מוכשרים עושים נסיונות ככל העולה על רוחם (מעורר קינאה) בבנייה טובה יותר, פרויקטים קהילתיים, בתי ספר ל"אי-למידה", פתרונות ירוקים ועוד. בקיצור הייתי שם שבוע בלי טלויזיה, בלי אינטרנט כמעט, בלי חלבון מהחיי אבל עם הרבה ירוק, איכות סביבה, אנשים נחמדים מאוד והרבה מידיי יתושים - האורוויליאנים הצליחו להפוך אדמה חשופה לג'ונגל ירוק ושוקק חרקים. וכמו השטחים הפתוחים של אורוויל, גם בתי הספר וגני הילדים שם יותר דמוקרטיים, יותר משוחררים, יותר אישיים. בקיצור, רציתי לחזור להיות ילדה למרות שממש קשה לי להתלונן ברצינות על הילדות שלי....

אז בהשוואה, באורוויל אכן הכל טוב ויפה, אבל בשביל מקום שקיים על מנת לקדם את האנושות, קצת כאב לי לראות בתי ספר הודיים דפוקים לגמרי בכפרים, מרחק קילומטרים ספורים בלבד. ושוב, אלה כנראה הקיצונויות הבילתי נסבלות בהודו כי גם בית הספר של אליה במומבאי, מוסד למופת ולדוגמה עולמית, נמצא במרחק כמה מאות מטרים ממבנים עלובים וצפופים, חסרי אמצעים ומעוטי מורים (וכמובן שרותים) שנקראים בתי ספר ממשלתיים.

אבל בעיר לעומת הכפרים, חוץ מבתי הספר האלה שנותנים חינוך בחינם - בעיקר לילדים מהשכבות העניות ביותר, מרובים בתי הספר הפרטיים שנחשבים "הרבה" יותר טובים (המילה "הרבה" במקרה הזה משקפת טווח רחב מאוד של אופציות ורמות שלפעמים אין להן אפילו יקום משותף).

אני לא מספיק מכירה מה יש ומה אין במוסדות הללו אבל על תהליך הקבלה לבית ספר פרטי (נוצרי) שמתנהל בשפה האנגלית (נושא חשוב ומעניין בפני עצמו) שמעתי למשל מהמבשלת שלנו.

אניטה בעצמה באה עם סיפור חיים לא פשוט, אבל כזה שדומה מאוד להרבה אנשים שאנחנו מכירים - סיפור של פיספוס. אניטה שגדלה בכפר ליד מאנגלור, נחשבה ילדה חכמה שאוהבת ללמוד ולכן, היא נשלחה ע"י אבא שלה (האלכוהוליסט) בגיל שמונה אל הדודה במומבאי כדיי שתזכה לחינוך טוב יותר מאשר בכפר. הדודה שקיבלה את הילדה (ושכנראה גם היא עברה בדיוק את אותו מסלול חיים) החליטה שהרבה יותר הגיוני שהילדה שאוכלת על חשבונה תטפל בילדים הקטנים שלה ולאו דווקא תבזבז את הזמן בבית הספר. כך התנהלו הדברים במשך שנתיים עד שהאב בא לביקור בעיר וקלט שכל מה שהוא סיכם עם אחותו לא מתקיים. האבא חשב להחזיר את הילדה לכפר, אבל מאחר שאניטה כל כך כעסה על מה שהיא הרגישה כנטישה של המשפחה, היא לא הסכימה לחזור, ורק אחרי ויכוחים הועברה לגור אצל דוד אחר, שכן איפשר לה ללכת לבית ספר (בדרך כלל). בגיל 10 עם פער של שנתיים היא חזרה ללמוד בבית ספר עירוני, המשיכה עד לגיל 15 והתחילה לעבוד. אניטה מדברת קנאדה (השפה המקומית במאנגלור), הינדי ואנגלית (הודית) טובה, קוראת היטב וכותבת קצת, אבל מסתדרת מעולה.

לתאומים הקטנים שלה, בני ה-3 היא נשבעה לתת חינוך טוב יותר ולכן היא רשמה אותם לפני כחודש לבית ספר פרטי "טוב". אבל כרגיל, גם הרשמה למוסד חינוכי הודי זה דבר מסובך, מאחר שלבד מתשלום חודשי משמעותי, בית הספר הזה, המבוקש, דורש מהילדים לעבור מבחני קבלה נוקשים (בגיל 3!!!). המבחנים כוללים (שימו לב הורים):

כתיבה של הספרות 1-5, ועוד 5 אותיות אנגליות (משמיעה). ספירה באנגלית בקול עד 15, לשיר את שיר הABCD ועוד שניים שלושה שירי ילדים מהקלאסיקה האמריקאית, צביעה בתוך הקוים ובכלל, לעקוב אחר הוראות ולהתנהג באופן בוגר. כל זה בשביל לבלות שעתיים ביום באנגלית בחברת עוד 70 ילדים(!) ושתי מורות (המחזור כולו הוא של כ-200 ילדים אבל הם מחולקים ל-3 קבוצות.) הפעילות, לפי אניטה, הרבה פעמים מסתכמת ברמקולים שמושמעים לילדים בזמן שהם מסתובבים להם בחצר, אבל לדעתה גם זה משהו.

אז לרווחת כולנו, הקטנים של אניטה עברו את המבחנים בהצלחה רבה ובינואר הם מתחילים בשעה טובה את מסע ההישרדות במערכת החינוך הסופר-תחרותית של הודו.

כי בתת היבשת הזו שאנחנו גרים בה יש ג'ונגלים ירוקים, ג'ונגלים עירוניים, ג'ונגלים אנושיים ובעצם, מלחמת קיום בכל תחומיי החיים....

ובאותו נושא, תשמרו על עצמכם היטב, מתגעגעת,

הצלחת הסולרית הענקית שמספקת אנרגיה למטבח של אורוויל

בית צרפתי בפונדישרי

צוות המורים בנסיעה באורוויל