מים רבים, לאו דווקא נקיים

אהלן,

אז אנחנו בדיוק אחרי תקופת חגים אחת ובדרך לשנייה, וכדי לא לפגר בדיווחים אני מזדרזת לספר את הקורות אותנו ביום ראשון לפני שבועיים שהיה עמוס וגדוש אפילו במונחים הודיים. באותו יום בבוקר נסענו לנאשיק לראות את הקומבמהלה, הארוע המיוחד שמתרחש במשך כמה חודשים, מידיי כמה שנים, בהתאם ללוח ההינדי (לא הבנתי בדיוק, אבל איזה כוכב נעמד בשורה ישרה עם עוד איזה כוכב וזה סימן שמייד צריכים מליונים לחגוג ליד איזה מקור מים). הדבר הזה מתרחש באחד מארבעה מקומות בהודו במעגלים של 12 שנה, ואחד מהם למזלנו, קרה השנה ונמצא קרוב למומבאי.

אז נסענו לראות את החגיגה הזו שבה מליונים (כבר הזכרתי את המספר הזה בקשר להודו?) מגיעים לעיירה לצידו של נהר, ישנים מתחת לפח לוהט שהוכן מבעוד מועד, ועוסקים בתפילה, בטבילה במים לשם טיהור (אלוהים ישמור איך שהמים האלה נראים) בשירה, ובקבלת ברכות. במקום הריכוז הראשי לא ראינו משהו מיוחד כי כנראה שפיספסנו את השיא (במקום היו אלפים בודדים בלבד), אבל השוטרים "שלנו" הצטלמו שם בהתלהבות בכל זוית אפשרית. אחר כך נסענו לעיירה קרובה - מקור הנהר (הקדוש), ושם ראינו קצת יותר אקשן של טבילה. במקום הנביעה הזה נבנתה בריכה כבר לפני מאות שנים עם מדרגות שיורדות אליה סביב, סביב ומקדש קטן בקצה. גדולים וקטנים, זקנים וצעירים, נשים וגברים ירדו אל המים לטבול בהם ולהיטהר (שוב, ממש לא מומלץ לאוהבי ניקיון). היו שם גם "סאדואים" רבים, שהם אנשים קדושים שנעים ונדים בהודו ממקום למקום, ומקדישים את חייהם לתפילה, לימוד ונתינת ברכות. החברה האלה ממה שהבנתי קשורים לכל מיניי קבוצות/כתות שחיות בשוליים, הם לבושים במינימום של המינימום (אפילו ראינו אחד בחליפת יום ההולדת שלו), ו/או שהם מתעטפים בשכבות סמרטוטים, חצאיות פרחוניות (מסתובבות), שרשרות פעמונים על הרגליים וכובעים שנראים כמו איזה קאפ-קייק על הראש. הם גם מרוחים בכל מיניי צבעים - גירסה פסיכאדלית בוורוד, אדום, ירוק וכתום לצבעי מלחמה אפריקאים. גם הסאדואים כמובן, טבלו, צללו והשפריצו מים בלהט דתי.

באותה עיירה, לא רחוק מהמעיין יש מקדש חשוב נוסף בן מאות שנים. המקדש הזה מוקדש לשלישייה הפותחת: ברהמה, וישנו ושיווה, והוא אחד מ12 המקדשים של שיווה החשובים והקדושים ביותר בהודו. בביקור שם פגשנו בכוהנים ברהמינים ממשפחה אחת שאחראית ומשמרת את המסורת והמנהגים במקום כבר 27 דורות! דרך אגב, הברהמינים שתפקידם לשטוף את פסלי האלים בחלב קוקוס, להלביש ולהפשיט אותם לאורך היום, לקבל את מינחות המאמינים, לבצע את טקס הטיהור עם האש ולחלק ברכות לרוב, לאו דווקא מתפקדים בפול טיים. אחד מבני המשפחה שהיה לבוש בחיתול לבן עם תיקה גדולה על המצח ונראה שכל חייו מתרכזים סביב המטר הרבוע לפני הפסל, סיפר לנו באנגלית אמריקאית שהוא בעצם איש עסקים שבדרך כלל גר בניו יורק אבל, הוא מקפיד להגיע מידיי שנה ולמלא את חובתו המשפחתית.

אז אחרי הביקור הצבעוני הזה, חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים ומייד יצאנו בדרכנו לחוף הים לחגיגה הבאה (שהבטחתי לספר עליה במייל הקודם), ארוע השיא בסיומו של חג הגאנש צ'אטורת'י - ההטבלה ושילוח פסלי האל אל הים. מקור זיהום כפול ומכופל לים המטונף ממילא...

אז כרגיל, לקח לנו שעה פלוס באוטו לעבור את 8 הקילומטרים המפרידים ביננו ללב הארוע. ולא פלא, בדרך ראינו שיירות צועדות עם עגלות, ובהמשך, מליונים ששטפו את החוף, נושאים, דוחפים, מסיעים פסלי אלים. חלקם קטנים ומשפחתיים בתא המטען הפתוח של הרכב וחלקם עצומים על משאיות. כולם, כולם מקושטים ומוקפים במעריצים שצעקו ללא הפסק

Ganpati Bappa Moriya, Pudhchya Varshi Lavkar yaa - Oh Ganpati My Lord, return soon next year - (או במילים אחרות, לשנה הבאה בירושלים הבנויה).

ניסינו לעשות הערכה קצת יותר מחושבת ולהבין כמה אנשים בעצם מגיעים לארוע הזה שנמשך 24 שעות. אז ממה ששמענו, את ה"לאלבאג" – אחד מפסלי הגאנש המפורסמים יותר של מומבאי (ששנה שעברה הלכתי לראות יחפה), משלחים לפחות חצי מליון איש בסביבות 6 בבוקר. אז כמה כל השאר? אני ממש לא יודעת, אבל אני יכולה להעיד שכשניסינו לראות יותר מקרוב את ההטבלה עצמה והתקרבנו לשפת המים, ברגע מסויים זה היה מלחיץ ממש, כי עוד שנייה וגם אנחנו היינו מוטבלים ושוקעים בים ההמונים. מזל שהשוטר שליווה אותנו דחף בכח אנשים ועזר לנו להיחלץ מהנחשול האנושי ששטף את החוף. בחזרה מהארוע הצטרפנו למסיבת כביש בסיגנון "טכנו גאנש" – עשרות אנשים שקיפצו, רקדו והתקדמו לאורך הכביש. לפניהם משאית רמקולים צרחניים עם מוסיקה עכשוית הארד-קור ומאחוריהם משאית עם הפסל החביב. מזרח ומערב, ישן וגם חדש. היה ממש שמח ונחמד ובעיקר, מאוד רועש.

אז זהו להפעם, בתקווה לימים שקטים יותר בארץ ישראל,

מתגעגעת,

מתרחצת ב"גאנגה הקטן"

סאדו בקומבאמלה

---