סיפורו של ארון

אהלן,

הפעם על בעלי המלאכה ההודים ואני כבר מזהירה שאני לאו דווקא אפרגן יותר מידיי... אז זה הסיפור (שלא נגמר) על הארון שהיינו צריכים להוסיף למטבח החדש בגלל שתנור האפייה של הקונסוליה, הגדול יחסית, לא התאים. ואני צריכה לציין שכשאנחנו מזמינים אורחים צריך בהחלט את התנור הגדול כדי להשתלט על כל המתאבנים שההודים רגילים לאכול, לאורך שעתיים-שלוש עד שמגיע האוכל "ממש". נדמה לי שכבר סיפרתי על המנהג המקומי המשונה שכשמזמינים ל-8, האורחים מגיעים בטיפטוף גם שעתיים אחרי, בינתיים "המקדימים" שותים ויסקי (והרבה), מנשנשים כל מיניי מאזטים קטנים כאלה שהמלצרים מחלקים (רובם חריפים מידיי כמובן), ורק בסביבות 11 בלילה מגיע האוכל האמיתי (והביריאני כמובן). בקיצור, על מנת להריץ את פס ייצור המאזטים הזה צריך הרבה מאפים ותנור גדול. ולכן, הוזמן אחר כבוד הנגר לקחת מידות ולתת הצעת מחיר. אבל מאחר שבגלל שהוצאה שכזו משולמת על ידי מדינת ישראל ולא ע"י הזוג עקוב, בשביל הסדר הטוב, צריך להגיש 3 הצעות מחיר ולהתחיל להתפלל חזק שאחת מהן תיתקבל ע"י המכובדים בארץ ושהם יבינו עניין ולאו דווקא יתעקשו על הזולה (והמצ'וקמקת) ביותר.

בקיצור הגיע הנגר, ואחריו הגיע עוד אחד וגם השלישי, כולם זכו להסבר מפורט קיבלנו את הצעות המחיר הנדרשות. כולן נשלחו לארץ לבחירה ואישור והתיישבנו לכסוס ציפורניים בתקווה שהפעם זה לא ייקח חצי שנה. והינה, לא עבר חודש וחצי, זמן שיא, ואושר הנגר! הועבר אליו חלק מהכסף בצ'ק (שלבנק נדרשו 4 ימים שלמים לאשר), ושבוע אחר כך הוא הודיע לנו בחגיגיות, במראטי (ותרגום) שהוא מגיע לעבוד. ומה זאת אומרת מגיע לעבוד? מסתבר שלנגרים מדופלמים פה יש עובדים (בשפע) ובית מלאכה (נייד). כלומר, הנגר עצמו בכלל לא מגיע אלא העובדים שלו שבדרך כלל נראים כמו ילדים בני 13. ובית המלאכה? לגמרי במיקרה, הוא מתקיים בבית הלקוח!. ממש כמו האינסטלטור במערכון של הגששים שדורש מהלקוח להביא אליו את האמבטיה הסתומה, אבל להיפך: החברה הצעירים פותחים מיני בית מלאכה בחדר, במזדרון, במרפסת (מזל שיש לנו כזאת), מביאים חומרים ומתחילים לעבוד. המחסן, הכילים, הניסור, ההקצעה, צביעה, הדבקה, הכל, מארגנים על המקום. גם כמובן את הנסורת, האבק והרעש הנילווים. כשהתנגדתי בנחרצות שבערב ראש השנה הם יתחילו לאחסן פלאטות בצמוד לסלון (כי ציפינו לאורחים), אף אחד לא הבין מה הבעייה.

לקח עוד שבוע וחצי (החגים היהודיים וההודים נפלו לנו באמצע) וכשסוף סוף התחילה העבודה, שני ילדים צנומים (אחר כך הסתבר שאחד בן 26) הגיעו באיחור של 3 שעות לעבודה. שעה וחצי אחר כך הם כבר עשו הפסקת צהרים, התיישבו על הרצפה, פתחו קופסאות ומיצמצו בשפתיים. בדיוק כשהם סיימו את הביס האחרון, צריך היה להפסיק כל רעש כדי שלא להפריע את מנוחת השכנים. את השלאפשטונדה עשו שני הליצנים בשינה עמוקה על פלאטה במרפסת ואפילו צילמתי אותם כדי שלא אשכח את הקטע. בנוסף, צריך להבין שבכל פעם שמגיעים אלינו הביתה אנשים, צריך להיות נוכח גם איש ביטחון מהקונסוליה שבודק וצופה על הנעשה. וחוץ מזה הוא כמובן גם שותה צ'אי, מפטפט בנחת, קצת מרכל עם המבשלת והמנקה ומתיישב לארוחת צהרים. לחגיגה גם עשוי להיצטרף איזה נהג, איש מינהלה או כל מי שבמקרה מצא תירוץ (או שבאמת נדרש) להגיע אלינו לדירה- בקיצור שימחה והילולה ורק אני מסתגרת לי בחדר, מנסה להעמיד פנים שאני מצליחה להתרכז, אבל בכל שלוש דקות יש דפיקה מעודנת בדלת (כמו בזמן שינה כשילדים קטנים לוחשים באוזן כדי "לא להעיר") ומישהו ממש, ממש מתנצל על זה שהוא מפריע, אבל....

וככה זה נמשך עד 6 בערב כשאני כבר מתחננת שהמימונה הזו תצא לי מהבית ותיתן לי דקה אחת של שקט (ופרטיות).

בקיצור, עברו שלושה ימים מאז "תחילת העבודה" והנגרים "שעבדו קשה" חתכו שני לוחות אבל אז התחילו טלפונים לחוצים לבוס מחשש שהם לא בגודל הנכון. אני כבר התחלתי להתייאש ולחשוב שאת הארון אני אראה רק בשליחות הבאה, אבל בעצם כבר למדתי שבהודו לא סופרים את הזמן ולא עושים חישובים כי כוכב הודו מסתובב באורביטה משלו סביב השמש. ובאמת, ביום הרביעי פתאום קם ארון ואפילו בגודל הנכון ועם מגירה שנפתחת.

אז זה עוד לא "סוף טוב הכל טוב" כי עוד חסרים לא מעט פרטים ולמינציה ונראה איך יצא הפיניש. וגם, אני צופה עוד כמה ימים של נסורת, ריח דבק ורעש מחריש אוזניים בדירה, אבל אוליי זה ייגמר עוד בקדנציה הזו כי הרי להובלה לא נצטרך לחכות!

מתגעגעת,

ילדונת מכינה שעורי בית

נשים עובדות בסלילת כביש

---