בין כסה לעשור
- Tamar Akov
- Sep 20, 2015
- 4 min read
אהלן,
אז כמו שכבר כתבתי בעבר, עונת החגיגות נמשכת פה בערך 365 ימים בשנה "ואף יותר", אבל שלושת השבועות הנוכחים הם השיא של השיא והטופ של הטופ. ההודים האלה יודעים לשמוח! אצלם זה לא רק לשבת בבית לשולחן עם המישפוחה, לאכול ומקסימום לשתות קצת יותר מידיי. אצלם זה לרקוד, לשיר ובעיקר לצאת החוצה ולהיות בקרב עוד מיליונים (בלי להגזים!).
זה התחיל כאמור בחג הולדתו של קרישנה: (המשך מהפוסט שעבר) שכמו שכתבתי, אכן יצאתי לרחובות לראות מקרוב את ההמונים החוגגים. הצטרפו אליי גם קצין הביטחון שלנו, אישתו, הבת הגדולה שלהם והחבר הישראלי שלה, וצעדנו בשכונה שלנו ממש מתחת לבית, לעבר רחבה לא גדולה אבל מלאה התרחשות. בדרך ראינו את נבחרות המטפסים מתכננות מהלכים- מי יעלה על מי, מי יאחז בדרך במותניים/כתפיים/ראש של מי, ומי יטפס אחרון לפיסגה (חבר הקבוצה הקטן והקל ביותר). הקבוצות התכנסו לשיחה, אבל מאחר שהשמש קפחה הם חיפשו צל. עצים יש במומבאי למכביר, פיקוסים ענקיים ירוקים ועצומים. אבל הבעייה היא שאין ספסלים או כסאות בקירבתם. אבל לזה יש להודים פתרון קל ופשוט: על מנת לא ללכלך את המכנסיים בישיבה על המדרכה או האדמה חולצים את הנעליים ומתיישבים עליהן! בקיצור, כשהגענו ללב אזור הפעילות נעמדנו לצלם את ים האנשים, גלים גלים עולים עולים (לפירמידות) ותוך 3 דקות בערך (כרגיל) הזמינו אותנו לעלות במה, מתוך כבוד לזרים. זה תמיד נראה לי מוזר איך ולמה ההודים כל כך מעריכים מערביים אבל זו עובדה. פה אני יכולה להיכנס עם סמרטוטים מלוכלכים לחנות הכי יוקרתית ויתייחסו אליי כאילו אני קייט מידלטון לפחות (בארץ קרוב לוודאי שהיו עושים לי פרצוף חמוץ). בכל אופן, העלו אותנו על הבמה ושאלו מאיפה אנחנו. זרקתי את התשובה השגורה בפי במיקרים כאלה והכריזו עלינו אחר כבוד מהמיקרופון כי אנחנו האורחים הנכבדים... ממלטה! האמת זו תשובה מנצחת כי אף אחד לא יודע איפה זה וגם לאף אחד בעצם לא נעים לשאול. בקיצור, על הבמה הזיזו את כול המכובדים (האחרים) הצידה, הושיבו אותנו המלטזים על ספות עם פיתוחים וכריות ופינו את מרחב הראייה על מנת שנוכל לצלם מזוית נוחה, בישיבה, בעוד כל שאר האלפים מרקדים, מטפסים ומשפריצים מים בהנאה.
כמובן שגם אותנו צילמו מכל זוית אפשרית מרחבת הריקודים למטה. דרך אגב בהודו זה כל הזמן קורה לנו שמבקשים להצטלם איתנו, מגניבים תמונה כשאנחנו עוברים וגם מנסים (תמיד בנימוס) לשאול אם נוכל לעשות תמונה קבוצתית עם איזו גברת זקנה עם תיקה על המצח או חבורת נערות מצחקקות בנות 13. עד עכשיו, כבר שנה, לא ברור לי מה עושים עם התמונות האלה ובשביל מה זה טוב.
ואז התברר ש"אין ארוחה בחינם"- הבחור עם המיקרופון, שניהל שם את העניינים, בחר בחבר הישראלי שהגיע לראשונה להודו יומיים קודם, בתור "האישיות המכובדת", שתעניק אחר כבוד, לילדים בני 10 (נציגיי הנבחרות שהגיעו לגבהים) מעטפות עם כסף. כמובן שמייד הלך שם סשן צילומים והבזקים אינטנסיבי נוסף, והבחור שלא בדיוק ידע מה לעשות, חייך כמיטב יכולתו, והגיש את המעטפות בכפיפה עמוקה קדימה (הילדים פה זערוריים), כשאנחנו מאחור מתפוצצים מצחוק....
5 דקות אחר כך כבר ביקשו מאיתנו לפנות את הספות כי הגיעו מכובדים תורניים חדשים.
אז זה היה החג הקודם, אחריו הגיע ראש השנה שבו ארחנו אצלנו בבית לארוחה את רוב הקהילה הישראלית פה, 35 איש. זה ממש לא הרבה, כי בעצם יש מעט מאוד ישראלים שחיים במומבאי.
רק גמרנו לברך על התפוח, הרימונים, הגזר, הסלק, התמר, השעועית, והחלה (דוידי שלף בשביל הממלכתיות את כל הברכות האלה ל"צלחת ראש השנה" מאיזה אתר של חב"ד), והתעוררנו ב17 לחודש לרעשי תהלוכות, מוסיקה, נפצים ותופים (אני קצת חוזרת על עצמי, לא?) כי הגיע ה-Ganesh Chaturthi , פסטיבל האל גאנש.
לא ציינתי שכבר 3 חודשים עובדים פה יום ולילה על החג הזה. מצד אחד בונים בעזרת תבניות, גבס, ליפה, צבעים וקישוטים פסלי ענק בגובה 3,4 עד-7 מטר של האל גאנש (גוף אנושי עם ראש של פיל), ומצד שני שוקדים על מיבנים שיכילו את הפסלים במשך 10 ימי החג. את הבנייה והקישוט של הפסלים הלכתי לראות בבתיי המלאכה הארעיים שצצו בכל פינה. את הארמונות והמקדשים (בלוף), שעשויים דיקטים, ניירות, במבוק ובדים אפשר היה לראות צומחים במהירות באמצע כביש (שנסגר לתנועה), על צומת (שנחסמה ל3- חודשים), במגרשי חנייה, או מתחת לבתים משותפים. מדהים לראות איזה תפאורות מפוארות נבנו פה מהחומרים הפשוטים ביותר אבל עם הרבה מאוד עבודה ידנית. עמודי שיש יווני קמו מקרטון וטאפט, ויטראג'ים מעודנים- מצלופן, ותבליטי אבן עתיקים- מגבס, קלקר וקצת צבע. הכל עם הרבה ספריי זהב ואבנים מנצנצות. גם משפחות ואנשי אגודות/ קבוצות מכינים/רוכשים לעצמם אלים ו"מקדשים" שיכילו אותם, אבל אלה הרבה יותר קטנים ומונחים בכניסה לבית, בחדר, בתוך המשרד וכו. ביום חמישי שעבר התחילו פה את ה"בין כסה לעשור" ההינדי - ביום הזה "שוכנו" האלים ב"בתים/מקדשים" שלהם בשמחה וצהלה.
ביום שישי בערב (יום וחצי לספירה) משפחות רבות הלכו אל החוף עם הפסל האישי שלהן, פרחים, קטורת, אבקות צבעוניות, חמאה וקוקוסים להתפלל, לתת מנחה לאל ולשלח אותו להתפוגג בים. על החוף הם שרו, התפללו, הצטלמו (כמובן) וחילקו ממתקים. ביום החמישי לחג יגיעו עוד פסלים למקורות מים יוטבלו ויתפרקו (ויוסיפו לזיהום הכללי), וביום ה-10 ישולחו הפסלים הענקיים ביותר לים בטקס המוני ואנחנו נהיה שם לצפות במחזה (תיארתי את התהלוכה שנה שעברה ואני בהחלט לא מתכוונת להפסיד אותה גם השנה). בקיצור, צפוי לנו עוד שבוע שבו העיר כולה תחגוג, אנשים לא יעבדו, לא יהיה עם מי לדבר, רוב החנויות תהינה סגורות והדרכים יהיו מגרשי חנייה.
ואפרופו עשרת ימי התשובה שלנו - לפני כשבועיים היתה שביתת מוניות כללית בעיר והיה תענוג! הכבישים היו ריקים, היה קל, מסודר, רגוע ושקט. אפשר היה לרגע לחשוב שזה כמו אצלנו ביום כיפור (רק בלי הרולרים).
אז שנה טובה וגמר חתימה טובה, מתגעגעת,

פוג'ה משפחתית

על החוף - שיחרור לתוך המים

גאנש קהילתי
Comments