שנה הלכה, שנה באה

אהלן,

ושוב אנחנו בחג יום הולדתו של קרישנה האל הכחול והשמנמן, חובב גושישיי החלב, ובחוץ תופים ומוסיקה שהתחילה כבר אתמול ותימשך לאורך כל היום (עכשיו רק שבע בבוקר). הסיטואציה הזו מזכירה לי את השבועות הראשונים שלנו במומבאי לפני שנה וקצת, מן דז'ה וו כזה שצץ ועולה וכנראה ימשיך לחזור על עצמו מעתה ועד סוף השהות שלנו במומבאי.

כי שוב ההודים חסמו שכונות (יצרו פקקי תנועה מרשימים) ובנו במות באמצע הכביש לקראת החגיגות. מיבנים שבנויים מקורות פשוטות של עץ, כמה חבלים ואוליי איזה מסמר או שניים לרפואה. הבמות האלה שקמות כמעט בין לילה, הן כנראה כמו איזה אוהל משוכלל, ששום חלק שלו לא יודע לעמוד בפני עצמו ורק ה"ביחד" של השלד והציפויי מייצר את הדבר המוגמר. בהתחלה הן נראות כאילו שבנו אותן מגפרורים והן עומדות להתמוטט כל שנייה, אבל מרגע שמוסיפים להן ציפויי של בדי סאטן מבריקים, דגלים מוזהבים, וילונות עם קפלים נשפכים, הרבה נצנצים והכי חשוב, צילומים של פוליטיקאים מקומיים בגודל טבעי ויותר, הן מחזיקות מעולה. גם כשמקפצים עליהן עשרות חוגגים ורוקדים בהתלהבות לצליליי רמקולים צעקניים - גשטאלט מושלם.

אני מתכוונת היום לצאת שוב לראות את הפירמידות החיות שניבנות ע"י נבחרות שיסתובבו בעיר על משאיות, יעצרו לרגע, יטפסו האחד על השני וינסו להגיע לגבהים ולכדים עם כסף שתלויים מעל הצמתים (ומיד אחר כך יעלו חזרה למשאית בדרכם לצומת הבאה). החלק הפוליטי בסיפור ובכל חגיגה פה, משמעותי מאוד, ולבד מתמונות הענק של גברים ונשים (פונקציונרים) מטופחים, עומדים, הולכים, מנופפים או סתם מחייכים (בחלקלקות) שמקשטים את הרחובות והמבנים, הכיכרות והרחובות קושטו לפי קוד מסויים: כתום עם חץ וקשת למפלגת ה-שיב סנה, ירוק, לבן, כתום עם פרח הלוטוס ל-BJP, לבן וכף יד למפלגת הקונגרס ועוד. כל חגיגה פה זו הזדמנות פז לפוליטיקאים לתת קצת כסף למימון התפאורה ולהפגין את "קירבתם" להמונים. אפילו הניבחרות לבושות במדים שנרכשו כנראה ע"י פוליטיקאי זה או אחר, ממש כמו מנצ'סטר יונייטד, אבל במקום הלוגו של חברת התעופה של איחוד האמירויות מרוחים מקדימה ומאחור הפרצופים החייכניים של המממנים - שלא יהיה שום מקום לטעות. ובכלל, כל שני, שלישי, רביעי, חמי..., צצים על קירות ועמודים פה פוסטרי ענק עם צילומים וסיסמאות בשחור ואדום, רק חבל (מזל?) שאני לא קוראת הינדי / מראטי. וכבר אמרו הרומאים "לחם ושעשועים"... אבל בהודו השנה, יש חשש גדול לחלק הראשון של הפתגם.

כי אמנם אנחנו בתקופה המונסון אבל גשם אין. הדיווחים המטאורולוגיים הקודמים שלי על שיטפונות לפני כחודש או חודשיים, מסתבר, שהיו רגעיים בלבד. השבועיים (והחודשיים) האחרונים היו בעיקר יבשים, עניין שמדאיג פה מאוד את כולם.

אתמול השתתפתי ביום עיון שעסק ב'water harvesting' - איך לנצל מים זמינים. הידע קיים אמנם, אבל המימוש - לחשוב קדימה, להשקיע כספים, להרים פרויקטים, לתחזק אותם ולעמוד בתקנים - הרבה, הרבה פחות. ראיתי שם דוגמאות לאזורים שוממים שהפכו ירוקים בעזרת יצירת אגמים מלכותיים, מערכות מרשימות של מיחזור, טכנולוגיות פשוטות וזמינות למציאת מי תהום, כריית בארות, איסוף מים מגגות ועוד ועוד. אצלנו התחומים האלה מפותחים ומיושמים לתפארת מדינת ישראל אבל פה, במקום המבורדאק הזה, מצד אחד יש שיטפונות ומצד שני עשרות חקלאים מתאבדים מידיי שנה, בשל מחסור במים.

ובנימה אחרת, שלשום נסעתי לעיירה רחוקה לביקור בבית ספר יסודי לבנות. למעשה הלכתי לראות שם את בית השימוש החדש שניבנה להן אבל הביקור כולו עמד בסימן יום המורה הלאומי שנחגג פה אתמול (כן, עוד חגיגה). כשהגעתי, 250 הבנות ישבו בשקט בצפיפות מקסימאלית על ריצפת חדר קטן וצפו בתוכנית מיוחדת, היישר מדלהי, לכבוד יום המורה. הטלויזייה הקטנה הקרינה את הטקס הממלכתי שנראה בדיוק כמו יום העצמאות אצלנו: מכובדים ישבו על במה מקושטת בצבעי הלאום יחד עם מורים בולטים, ותלמידים מצטיינים "זכו" לשאול את ראש הממשלה נרנדה מודי שאלות שנבחרו מראש. הבנות אמנם ישבו בהתחלה בסדר מופתי אבל אחרי כמה זמן, התחילו לזוז, לקשקש, לצחקק בינן לבין עצמן והשמחה היתה רבה. אין ספק שהסיטואציה הבית סיפרית הזו נראתה מוכרת בהחלט על אף המרחק הגאוגרפי והתרבותי. אחר כך, התקיים לכבודי טקס קבלת פנים בנוכחות המועצה המקומית, מנהל בית הספר וצוות המורות, נינאמו נאומים, העניקו לי צעיף, פרח ואגוז קוקוס ובעיקר, בעיקר, הספורט הלאומי ההודי - כולם הצטלמו עם כולם בכל קומבינציה אפשרית (קצת מצחיק לבוא לבדוק בית שימוש ולזכות לכבוד מלכים....)

אחרי ארוחת הצהרים התבקשתי ע"י אחת המורות לנהל עם הכיתה שלה שיחה באנגלית, כדי לתרגל את כישורי הדיבור שלהן. אין מה לומר, בנות כיתה ד' היו חמודות להפליא, מנומסות מאוד ושיתפו פעולה בשמחה. כמובן שהשתדלתי כמיטב יכולתי לענות על שאלות קשות כמו: איזה פרי אני אוהבת , מי החברה הכי טובה שלי ומי הגיבור/ה שלי (תשובות שלא נזקקתי להן מאז בית ספר יסודי). שאלו אותי גם מי/מה אני וכשציינתי שאני מורה, כולם התרגשו מאוד, במיוחד המורה המשקיענית שקרנה מאושר ואיחלה לי שוב ושוב יום מורה שמח. אבל השיא היה כשאחת הבנות הרהיבה ושאלה מה שמו של רופא המשפחה שלי. מאחר שאין לנו רופא ייעודי למשפחה, סיפרתי ששני ההורים שלי דוקטורים, התשובה הזו זכתה למחיאות כפיים שהרעידו את הקירות.

אז לסיום, רציתי לאחל (חוץ מיום מורה שמח לכל המלמדים למינהם), שנה טובה - הרבה שמחה, בריאות, אהבה, סיפוק ועניין!

ועוד מילה קטנה וקצת רחוקה: שאנטי (שלום).

מתמר (ודוידי)

סאדו ברחוב

מים מוגשים לכל