לתפארת מדינת ישראל

אהלן,

אז הפעם על החיים המעונבים שלנו ועל הדיפלומטים שאנחנו פוגשים לא מעט.

יש בעיר קרוב למאה קונסולים כלליים, רובם אנשי משרד חוץ של ארצות שונות כמו גרמניה, ארה"ב איטליה, סין, תורכיה וכו.. וחלקם נציגים הודיים שקנו לעצמם מקום כבוד כנציגים של מקומות קצת הזויים. כמו למשל הקונסול לענייני תיירות של דרום אוסטרליה - ידידנו וינוד - טיפוס צבעוני, רחב לב, אקסטרוברטי ומתוסבך, הקונסול הכללי של איסלנד - ידידנו גול (מתחרז עם בול) - שיש לו עסקי יבוא- יצוא, ידו בכל, אבל למזלנו, הוא אוהד ישראל מושבע, וסיירוס (השם האנגלי לכורש) הג'נטלמן המושלם, לוחם הסביבה הנאמן, יקיר הבנות (בנות ה-70), שדווקא מייצג את אירלנד. הקונסולים המקצועיים מתחלפים בתדירות דיי גבוהה ומאז שהגענו כבר עזבו הקנדי, הצרפתי, השוויצרי, הספרדי, הבלגי ועוד ועוד. מסתבר שמשרדי חוץ במדינות אחרות הרבה יותר נוקשים וכבר קרה שנציג נעלם תוך שבועיים מאחר שהודיעו לו פתאומית שהוא עובר לארץ אחרת. אבל קונסוליי הכבוד נשארים שנים והופכים לזיקני השבט ולמארגנים הראשיים של הפעילויות. הארועים ברובם הם קבלות פנים מפוארות במלונות שונים בעיר (בעיקר בטאג' המכובד) לציון ימי עצמאות, וכשישנם נציגים מכל כך הרבה מדינות, קבלות הפנים הופכות תכופות מאוד (מאוד). ושוב אנחנו נוסעים בפקקים כשעה וחצי לכל כיוון להגיע לדרום העיר, לחייך, לאכול וללחוץ ידיים לאותם אנשים בדיוק...

בסופ"ש הקודם חגגנו את יום העצמאות ההודי ב-2 קבלות פנים (להנפת הדגל לא הגענו, מה לעשות לפעמים קצת מחפפים...) אבל אל דאגה, לא דילגנו על השירים, לחיצות הידיים, החלפת כרטיסי הביקור, החיוכים, הסנדביצ'ים עם המלפפונים (כמסורת האנגלים), והנאומים. קבלת פנים אחת שהשתתפנו בה היתה באולם ההתכנסות הישן של אוניברסיטת מומבאי, בניין קולוניאלי מקסים שנראה ממש כמו כנסייה, כולל הויטראג'ים - רק חסר היה בקיר המזבח את ישו מגיר דם על הצלב. במקומו, עמדה שם תזמורת כלי נשיפה שחבריה לבשו גרביים מפוספסים עד הברכיים, מכנסיים קצרים וז'קטים אדומים (כמו דם), כובעים מצחיקים וניגנו נעימות הודיות לא מוכרות וכמובן, גולת הכותרת, את ההמנון ההודי.

אני לא יודעת אם יצא למישהו לשמוע אותו, אני ממש מחבבת את המנגינה הזו חוץ מזה שלקראת הסוף, היא עולה ונגמרת באופן פתאומי לגמרי עם

"Jaya, jaya, jaya, jaya, he" (הניצחון לך, הניצחון לך...) וכבר הזכרתי נדמה לי, שההודים משמיעים את ההמנון שלהם ועומדים בדום מתוח וזקיפות קומה בכל הזדמנות, גם לפני כל הקרנה של סרט באולמות הקולנוע, בעמידה עם הפנים אל המסך.

חוץ מקבלות הפנים, הקונסולים (הגברים ברובם) משתדלים גם להיפגש מידיי חודש לדון בעניינים שברומו של עולם ולהתעניין קצת האחד בארצו של השני. דיקן הקונסולים, הקונסול הוותיק ביותר כרגע, הוא הנציג של דרום אפריקה. אדון פולה (Pule), טיפוס קצת מפחיד אם כי מנומס בהחלט, לוקח, מסתבר את התפקיד בכובד ראש, והחליט שגם נשות הקונסולים יארגנו קבוצה ויעשו פעילויות. בסך הכל יוזמה ברוכה לכל הדעות אבל הוא גם טרח למנות את אישתו לראש הקבוצה ודרש שנדווח בדיוק מה מעשינו ומה תוכנית החומש. לא שאשתו המדליקה, (שבדיוק ילדה לפני כחודשיים את הצאצא השישי לבית פולה) והנשים האחרות, מצייתות יותר מידיי והמפגשים הפכו למן מועדון חברתי - בוקר קפה פה, תצוגת אופנה שם וכו. אני לא ממש פעילה ויש לי תרוץ... לפני כשבוע למשל, ישבתי והווטצאפ שלי צילצל וצילצל, ההודעות שטפו והברברת הייתה בעיצומה. מסתבר ששירין ערכה מסיבה לבנות (נשות הקונסולים). משהו כנראה מושקע ביותר עם מוסיקה וריקודים וכל הוואטצאפים השתפכו על כמה נפלא היה הערב, איזה אוכל, איזו אווירה ואיזה אירוח. ואכן, שירין היא בחורה למופת. בכל פעם שאני רואה אותה היא עם "לוק" אחר לגמריי: פעם שיער בלונד שופע ועיניים כחולות, פעם קוקו אדמוני ועיניים חומות. גם האאוט-פיט שלה כמובן מדוגם, חצאיות גוצ'י, נעליי שאנל, בקיצור, מעודכנת, מתוקתקת ופעלתנית.

והתירוץ שלי? אני לא מגיעה לחלק מהארועים כי אני לא תמיד מוזמנת! (שירין היא אשתו של הקונסול מכוויית - מדינה ללא יחסים דיפלומטיים עם ישראל).

מובן שאני לא נפגעת ולא חסרים לי עניינים לעסוק בהם. אבל, במחשבה שנייה, אוליי גם אני אזמין את כולן כנקמה מתוקה לאיזה ערב סוער של... רקודי עם? אני משוכנעת אבל, שעם כל המאמץ והדירה החדשה, האירוח שלי לא יגיע לקרסוליים (המעוצבים) של שירין.

מתגעגעת,

כלבים מומבאיקים במצב צבירה רגיל

---