לילות כימים, ימים כלילות

אהלן,

בתל אביב טוענים כבר כמה שנים טובות שזו עיר ללא הפסקה ובתור אזרחי תל אביב (נו טוב לא בדיוק, אבל גם גבעתיים זה קרוב ללב העיר ממש כמו צפון תל אביב או הדרום) נהנינו מהעניין הזה לא מעט. אבל יש עוד כמה ערים שלא ישנות אף פעם ומומבאי לחלוטין, נמצאת אי שם למעלה ברשימה. העיר הזאת באמת, באמת לא עוצרת לרגע. בכל שעה משעות היממה אפשר לשמוע את רעש המכוניות והצופרים ו/או המוסיקה והתופים ו/או המולת המליונים שמסתובבים להם בחוץ. גם ב-12 בלילה המדרכות והשווקים מלאים באנשים, מומבאיקים ותיקים או כאלה שהגיעו לפה לפני רגע, מכל המינים, הגדלים והסוגים. המונים שמתהלכים להם, מתמקחים בדוכנים הצבעוניים שפתוחים למסחר, או מצטופפים מסביב לדוכני האוכל (הדאבות) שממשיכות לטגן את הסמוסות, לבשל את התה ואפילו לקלף את המלפפונים (שהם מאכל אהוב במיוחד, ולא ברור לי מה כל כך קוסם במלפפון עגלגל ולבנבן - כמה שיותר לבן - יותר טוב, שהמוכרים מקלפים בפירמידות והקהל נוגס בצימאון).

ומי שלא אוכל, יושב ומשוחח עם חברים על המדרכה, על אי התנועה, מתחת לעץ, ליד (ומתחת) לאוטובוס, בכניסה לפחון, ישוב על גדר, בהליכה נינוחה באמצע הכביש... ויש לציין שכל ההמולה הזאת, והעירנות היא לא רק נחלתם של המבוגרים. גם ילדים קטנים, בני כל הגילים מסתובבים להם בחוץ לבד, או עם ההורים, גם בשעות הקטנות כאילו השמש זורחת בחוץ. ואנחנו כל פעם שואלים את עצמנו לנוכח המחזה הזה - מה עם שעת השינה? וגם מנסים כמובן להבין איך זה שכ-ו-ל-ם תמיד בחוץ?

אז כנראה שההסבר הוא שמאחר שחלל המגורים של רוב האנשים פה כל כך צפוף: המשפחות מרובות דורות וצאצאים- זוגות גרים עם ההורים של הבעל (זה המנהג), האחיות שעוד לא נשואות, האחים, הילדים של האח עם אישתו והסבתא (שישנה מעבר לשמיכה התלויה), כך שהחוץ, הרחוב העמוס, מאפשר מרחב מחייה. אז בהפוך על הפוך, כנראה שבמומבאי אפשר למצוא פרטיות, דווקא בחלל הציבורי, בקרב מליוני בני אדם...

ולא רק האנשים, גם המכוניות, המוניות, האופנועים, המשאיות וכו, ממשיכים למלא את הכבישים לאורך כל שעות היממה. אבל בשעות הלילה המאוחרות ממש, קורה פלא: כבישים בעלי 2 מסלולים חוזרים לגודלם הטבעי, והעיר מתכווצת ממש... קרה לא פעם שנסיעה לקצה הדרומי של מומבאי שבשעות הערב לקחה שעה וחצי, ב1 בלילה, לקחה 20 דקות בלבד...תענוג אמיתי! ועוד פלא: רחוב תמים שבשעה 10:50 בבוקר נראה כמו רחוב מסחר (דרום) תל אביבי טיפוסי, רבע שעה אחר כך הופך לבזאר צפוף, חנוק עד אפס מקום, עם מאות(!) דוכנים על המידרכות, בין הסימטאות ובטורים על הכביש ממש (המסחר פה מתחיל רק ב11:00 בבוקר, אבל נמשך עד שעות הלילה המאוחרות).

ומי שלא מסתובב או עובד ברחוב - ישן (ברחוב). בוקר צהרים ערב או לילה, בכל שעה אפשר לראות פה מישהו שתופס לו תנומה בריאה. וכאן, שמנו לב לתופעה שבעיניי מגלמת הבדל תרבותי אמיתי ובסיסי - עניין השינה אצל ההודים. כשאני למשל רוצה לישון, אני מחפשת לי פינה פרטית (המיטה שלי) ושקטה (עד כמה שניתן) להיתכרבל בה. לעומת זאת, נראה לי שבמומבאי, שינה זה אקט ציבורי לגמרי. אנשים פה ישנים, כמו שכתבתי, בחללי מגורים צפופים מרוביי דיירים, או בחוץ: על המדרכות (לפעמים משפחות שלמות), על איי תנועה, על גג תחנות הרכבת, בין מכוניות, בתחנות האוטובוס, בחלל המטען של משאיות, ועוד. ברור שהשינה בחוץ היא בדרך כלל לא מבחירה, ופשוט אין לאנשים מקום אחר להניח בו את הראש, אבל למה להשתרע דווקא במאונך למדרכה? באמצע הצומת? קרוב לשפת הכביש (אף פעם לא במקביל או בצמוד לחומה/ גדר/ בניין)? ולמה בשעת הצהרים, כשהרוכלים בבזאר תופסים חרופ, הם לא טורחים להתכנס לתוך איזו גומחה או פינה אחורית בחנות שלהם, אלא נשכבים להם באמצע, על המדרכה או על עגלת מטען חשופים למליוני העוברים ושבים?

הרי אנחנו, גם כשאנחנו בטבע, פחות או יותר לבד, אנחנו טורחים לבנות ולהסתופף בתוך איזה מבנה ארעי מדומה - אוהל, שלא באמת יכול להגן מכלום, סתם פיסת בד שנותנת הרגשת אניטימיות מדומה....

ודרך אגב, להבדיל במליוניי הבדלות, גם הפרות והכלבים מרגישים פה מאוד בנוח להשתרע באמצע הכביש ממש, בפישוק אברים, חשופים לחום ולהמולת העיר הגדולה.

מתגעגעת,

שנ"צ הודי טיפוסי

---