כמה פילים נכנסים לtata nano

אהלן,

הגעתי למסקנה שבהודו, כמו שמרחק הנסיעה לא קשור לקילומטרים, כך המרחב נמתח ומכיל הרבה יותר ממה שנראה אפשרי. כמו למשל, רחוב ממוצע בשעת צהרים יהיה עמוס לא רק במכוניות, משאיות, מוניות, אופנועים והולכי רגל, אלא גם בדוכנים, אוהלים, ערימות מיחזור, ערימות אשפה, פרות, עיזים, תינוקות, כדי מים, מיטות עץ, כירות בישול, כביסה לייבוש, כלבים מנמנמים ואוטובוסים חונים. גם מתחת לאוטובוסים החונים, יושבות להן משפחות, מסתתרות מהשמש, כשסמרטוט תלויי בין אגזוז לציר, משמש ערסל לילד (בחיי, ראיתי את זה במו עיניי). על החומה שמינגד, רכוש המשפחה תלויי על ווים, בשקיות צבעוניות או מתוח על חבלים, ממש ארון בגדים דו מימדי. דרך מומבאית היא לא רק ציר תחבורה אלא גם כולבו ענק, בית מלון, מחסן, מגרש חנייה, מוסך רכב, גן חיות, בית תפילה, איצטדיון קריקט (היתרון הגדול של המשחק הזה, שההודים משוגעים עליו הוא, שלא צריך בשבילו מגרש), וגם ראיתי משתלה עם עשרות עציצים ועצים מכה שורש על פני חצי רחוב. מכוניות ללא גלגלים, על עגלות, עומדות בשורה על המדרכה לתיקון או למסחר חלפים, ואולם ארועים ל-500 איש, שהוקם בין לילה מבדים, חוסם את מסלולי הנסיעה, לשמחת החוגגים.

בתחום הצפיפות האנושית, כבר סיפרתי קצת על המוניות שרואים ברחבי העיר, מסוג יונדאי סנטרו, (משהו בסגנון המכוניות העירוניות הקטנות אצלנו), שסוחבות בתוכן דרך קבע 9-10 אנשים - ואני לא מגזימה! 5-6 מאחור בערמות, כפופים ומוקווצ'ים ועוד 2-3 מקדימה בשתי קומות, לא כולל הנהג.

על אופנועים נוסעות משפחות של 5 איש, רק הנהג חובש קסדה... בהודו חוק, זה חוק(!), באוטובוסים, כמו סרדינים, ארוזים עשרות אנשים, ועוד כמה בחוץ מתנפנפים להם מהדלת. לא כולל את אלה שמנסים לעלות או לרדת (האוטובוסים פה לא עוצרים בתחנה ותחלופת הנוסעים מתרחשת תוך כדי נסיעה). על הרכבות בכלל אין מה לדבר - קראתי שמערכת הרכבות של מומבאי מסיעה קרוב ל-8 מליון איש מידיי יום, כמעט 3 מיליארד מידיי שנה.ישנם 6 קווים, 140 תחנות ורכבות ארוכות שיוצאות כל 4-5 דקות. רכבות בנות 9 קרונות למשל, שאמורות להכיל 1,700 איש מסיעות בשעות העומס יותר מ- 4,500 - בממוצע 16 איש דחוסים במטר מרובע, ויותר. לאורך הקוים אנשים יושבים על הגג, תלויים מהחלונות ומידיי שנה נהרגים אלפים מנפילות, חציות לא זהירות, דריסות ומה לא.

מעלית קטנה בגודל מטר על 80 ס"מ, שאצלנו בארץ היתה סוחבת 4 אנשים במקסימום, פה לא רק שהיא מכניסה 12 איש בטבעיות, אלא שעל התוית שתלויה אחר כבוד מעל לוח המספרים כתוב שעד 14 איש ממש אין בעייה. וגם מצאתי באחת המעליות, בסתם בניין משרדים, מודעה שאמרה:

"You are riding this elevator at your own risk".

יצא לי לפגוש ילדים קטנים במפגש בית ספרי - ממש מחזה לדוגמה. התלמידים, לבושים במדים מצוחצחים, עם עניבה או פפיון תואמים לבנים, צעיף או סרט קשור כפרפר בצמות לבנות (חלק מהתלבושת), נכנסים בשורות מסודרות, בשקט מופתי ומתיישבים בשורות ישרות וצפופות, ממש נוגעים האחד בשני - אבל מכל הכיוונים. בצפיפות הזו אפשר לארוז בית ספר שלם במשאית.

באחד השיעורים שערכתי בקולג' עשינו מעין משאל כיתתי לגבי מרחב המחייה הבייתי בעיר של כל אחד מהסטודנטים. אחת הבחורות, יפיפייה מוסלמית, סיפרה שהיא גרה בדירה של 110 מטר מרובע עם משפחתה שכוללת 14 איש!

לפני כחודש התפרסמה כתבה על שדה התעופה הבינלאומי של מומבאי שמסתבר שעל מסלולי ההמראה/נחיתה, בצמוד למטוסים הבולמים או מאיצים, מצטופפים 70,000 בתי אב, בסביבות 400,000 איש. רק לחשוב על הרעש ועל שינה בסביבה כזו - הנחיתות פה מתרחשות גם ב-3 בלילה, עושה לי כאב אזניים. ועוד נתון מטורף - 63% מהעיר שגרים בסלאמז תופסים רק כ7% משטח העיר.

ובניגוד מוחלט (כצפויי), בית המגורים הפרטי היקר בעולם (כך טוענים ה"מעריצים") בנויי פה במומבאי, כמה קילומטרים בודדים מהדירה שלנו. ה"בית" בשם Antilia (מגדל שמתנשא לגובה 34 קומות) שייך לאדון מוקש אמבני, אחד האנשים השנואים ביותר בהודו, יושב הראש של חברת Reliance Industries Inc. בבית גרים מוקש הנכבד, אישתו, שני הילדים שבעצם לומדים בחו"ל, ו-600 אנשי שירות - ממש חמים ונעים. בשביל לתבל את הסיפור עוד טיפה אני אספר שהקרקע, שהיתה בבעלות בית יתומים, נמכרה בשנת 2002 תמורת 3.3 מליון דולר. עכשיו, הבית מוערך ביותר ממילארד דולר (לפי הניו יורק טיימז), ואם מישהו מתעניין יש לנו סוכנת דירות נחמדה מאוד בשם Anu שבוודאי תוכל לעזור.

חג שבועות שמח, מתגעגעת מאוד,

תזמורת על גג הג'יפ, בפנים ישובים (נדחסים) 11 איש

---