ספורי המערות (הלא חשמליות)

אהלן,

ושוב נסענו, הפעם במסגרת העבודה של דוידי – טיסה קצרצרה של 35 דקות (300 ק"מ ממומבאי שוודאי היו לוקחים 10 שעות נסיעה ברכב פרטי) לאורנגבאד. ולמה דווקא לשם? כי הולך להפתח שם מרכז מצויינות ישראל – הודו לחקלאים הודים. שינגיש להם ידע וטכנולוגיות ישראליות. אז בזמן שדוידי נתן הרצאה מלומדת לקהל חקלאים הודים על טיפול במי שופכין, לכידת מים מלחות באויר, השקייה יעילה, פיתוח זנים מניבים ועוד, אני נסעתי לי לראות אתר מופלא – מקבץ מערות הינדיות, בודהיסטיות וג'ייניות (הסבר בהמשך) מלפני 1000 שנה. לאתר קוראים מערות אלורה אבל למעשה, יותר כמו פטרה שבירדן – אלו לא מערות אלא חללים ענקיים ויפיפיים, מקדשים, מגורים וחללים ללמידה, חצובים בתוך הר. נזירים בודהיסטים התחילו את החציבה בסלע הבזלתי הקשה מלמעלה ומהצד, תוך שהחללים כבר מוגדרים (בדמיונם) ונכנסו פנימה לבטן ההר לייצר ריצפות, קירות, עמודים, פסלים, עיטורים, דרגשי ישיבה ועוד. חלק מהחללים בנויים בכמה קומות, ממש מיבנים גדולים ועמוקים, הכל בתוך הסלע. אני מצרפת כמה תמונות בשביל לתת קצת מושג. המבנה הכי מרשים זה מתחם הינדי שכולל בתוכו מקדש מרכזי, עוד מקדשים מסביב, מגורים וחללים גדולים ללמידה. המתחם רב החלקים והקומות נחשב למבנה שבנויי מאבן אחת הגדול בעולם. באמת קשה לתאר איך מתוך ההר הצליחו לייצר מבנים, עיטורים ופסלים כל כך יפים תוך כדי החסרת חומר מגוש הסלע ועבודה בחושך יחסי. בזמן שהסתובבתי שם הגיעו קבוצות של ילדיי בית ספר בטיול שנתי ואני עוד מקווה לחזור לנושא ילדי ביתצפר בהודו.

אחרי שחברתי לדוידי חזרה, אכלנו יחד עם באי הכינוס ארוחת צהרים בסגנון הודי – באולם האוכל הגדול עמדו הרבה מאוד כסאות בשורות ישרות (קצת כמו משחק כיסאות מוסיקליים) בלי שולחנות! האמת, כבר פגשתי את התופעה המעניינת הזו כמה פעמים אבל איך שהוא לא יצא לי לספר עליה. ההודים אוכלים בדרך כלל אוכל שכולו כבר חתוך והם בכלל לא משתמשים בסכין או מזלג או כף (אלא אם כן יש מרק). האכילה היא ביד ימין בלבד ויש להם טכניקה מעניינת לחתוך את הלחם (נאן, צ'אפטי וכו) שלהם עם האצבעות. מכיוון שלא צריך "קונטרה" לסכו"ם, לא ממש צריך גם שולחן שממילא תופס מקום מיותר בחדר. את הצלחת פשוט מניחים על הבירכיים... ואוכלים. לא פלא שכשחיפשנו מפה לשולחן האוכל הגדול שבדירה, זו היתה משימה ממש בילתי אפשרית. חיפשנו בכמה שווקים, בחנויות ומה לא. בסוף התפשרנו על סדינים (מודפסים) ונקווה שזה לא יגרום לאורחים שלנו להרדם באמצע הארוחה.

אז אחרי כל זה נסענו כמה שעות בכבישים מטלטלים עד לעיר ג'אלגאון שחוסה עליה משפחת ג'יין הג'יינית. וכאן מגיע ההסבר:

יש בהודו בסביבות 7 מליון איש שהדת שלהם היא ג'ייניזם. זה משהו שקדם להינדואיזם, דומה לו, אבל אחר. אמנם ביקרנו בכמה מקדשים שלהם וראינו אותם מצלצלים בפעמונים, מתפללים ונוגעים בכל מיניי נקודות בפסלים המיוחדים שלהם, אבל אני ממש לא המומחית לספר על הדת הזו. ובכל זאת, ממה שהבננו, המוטו המרכזי אצלם זה אי-אלימות, אסור להם לפגוע בחיות ואפילו לא פגיעה אנושה בצמחים. הדת מכתיבה צימוחונות קיצונית (חמאה הם אוכלים בכייף), בלי שורשים או פקעות (תפוחי אדמה,בצל ושום). את הקיצונים שבינהם, אפשר לראות לפעמים עם כיסויי של בד על הפנים, ו/או מטאטאים את הקרקע לפניהם בזמן הליכה. ההסבר: הבד משמש כנגד כניסה של חרקים לפה בטעות וגם הטיאטוא זה בשביל לא לדרוך על דבר חיי בלי כוונה.

בקיצור, משפחת ג'יין (שם המישפחה תואם לפעמים לדת) היא בעלת בתי חרושת עצומים, שטחים חקלאיים, מעבדות מתוחכמות, מפעלי עיבוד מזון באזור, ועוד ועוד. אנחנו הוזמנו לביקור בגלל שהמשפחה רכשה לפני כמה שנים את מפעל הטפטפות של נען דן, ויש להם קשרים הדוקים עם ישראל. אני לא אלאה עם הפרטים על ארוחת הערב שדווקא היתה טעימה, עם תפוחי אדמה ובצל (אבל בלי הנשים - שאוכלות בניפרד, תמיד אחרי הגברים) ועל הביקור במטעים ובמפעלים העצומים שלהם, שהיה מרשים מאוד, אני רק מצרפת צילום שלי "מדגמנת" את אחד מצינורות הביוב העצומים שהם מייצרים באקסטרוזיה (ויש אפילו צינורות יותר גדולים).

לפני החזרה למומבאי עוד הספקנו לעבור באתר מערות מדהים נוסף בשם אג'נטה. גם שם זו מערכת שלמה, כפר מעשה ידי אדם, מקבץ חללים שנחצבו בתוך ההר למגורים, תפילה וסגידה. המערות שם אפילו יותר עתיקות (התחילו לחצוב שם בסביבות המאה השנייה לפני הספירה, עד המאה השישית לספירה) ומיוחד בהן ציורי קיר גדולים ונהדרים שמתארים סצינות מהסיפורים על חייו וגילגוליו של הבודהה. ממה שהוסבר לנו, את התאורה לאמנים בתוך חושך המערות, יצרו ע"י הצפת משטחי הרצפה במים, ששיקפו את האור מן החוץ על הקירות. המערות האלה נעזבו ע"י הנזירים הבודהיסטים עם התחזקות ההינדואיזם, כוסו בצמחייה עבותה והיו חבויות מהעין האנושית במשך 1500 שנה (ממש כמו בסיפור היפיפיה הנירדמת, רק שבהודו זה נסיך ולא נסיכה שיושב בתנוחת הלוטוס שלו כבר מילניום וחצי, ומסביבו רוחשים יצורים שונים ומשונים). הגיבור בסיפור הזה היה אנגלי בשם גון סמית' שהלך לצוד נמרים בשנת 1819 גילה את הקשת שבפיתחה של אחת המערות, נכנס.. וחשף את האוצר (האדון הנכבד גם טרח להשאיר חתימה שלו חרוטה על אחד הציורים, ממש בסיגנון ברוך ג'מילי).

מתגעגעת,

מקדש 4 קומות חצוב בהר (מלמעלה), אלורה

---