שבוע ראשון בלי אמא

אהלן (הנמסטה יבוא בהמשך כשארגיש קצת יותר בעניינים),

טוב, אז נחתנו לתוך גשמים ובלגאן לא קטן. אחרי יומיים של מימטרים און ואוף, הבננו שכנראה הגענו לסופ"ש "יבש", כי ביום השלישי התחילו להישפך עלינו דליים. ההפוגות בינהם היו כנראה רק בשביל ש"ההוא שם למעלה" ימלא את הדליים הבאים. האמת, המים לא כל כך מפריעים אבל הרוחות בקומה ה-21 נשמעות כמו שריקות רפאים או בהתאם ל"רוח" הימים האחרונים-לאזעקות לקראת נפילת טילים...

חוץ מזה, העיר שוקקת ושום דבר לא באמת כמו מה שהוא נראה. שכונה שניראיית דפוקה לגמרי, מסתבר שנחשבת יוקרתית, רחוב זרוק מלא בדוכנים וסמרטוטים מכסה על חנויות דגל של אדידס נייק ובנטון, בתים מושחרים ומטים לנפול מחביאים הדר קולוניאלי ופרטים ארכיטקטוניים מקסימים, בניין מצ'וקמאק שהמעלית בו לא עובדת, בקומה החמישית שלו (כן, מטפסים ברגל) יושב הרופא המכובד ביותר, נשים שאין להן כלום חוץ מפיסת מידרכה וברזנט כחול תלוי ממעל לבושות בסארי צבעוני ומתוקתק... בקיצור, העיר הזו מכוסה במעטה דחוס ומבלבל, שרק ראשי המגדלים מברזל וזכוכית מבצבצים מתוכו- והם מבצבצים בגדול.

ברחובות אפשר לראות התחלה של מבנים ממקלות וחבלים, במות כנראה, לקראת פסטיבל האל גאנש (חצי פיל, חצי אדם) שיחול בעוד שבוע. אמור להיות שמח ורועש ואני מחכה לראות מה ההגדרה ל"רועש" מעבר לשאון הרגיל של תנועה, צפצופים ונביחות כלבים - רעשים שמגיעים בכל שעות היממה גם עד לחלונות הגבוהים שלנו.

אנחנו עסוקים קצת בקניות-לא שאני כזאת שופוהוליק, אבל חסרים לנו כמה דברים וגם, זו דרך טובה להתחיל להכיר את הבליל הזה. נדמה לי שאמנם חיים פה 20-22 מליון איש אבל מספר החנויות כפול. אתמול למשל, נסענו ב"כביש המהיר" לשכונה יותר צפונית... הכביש לא היה מהיר כלל! מרחק של 15 ק"מ לקח שעתיים בעיקר בגלל שאיזה אוטובוס עצר איפשהו, או שאוליי לא. במשך אותו הזמן, על הדרך המהירה, אפשר היה לראות הכל(!) דוכנים, אנשים, כלבים, ילדים, ג'יפה לרוב, ריקשות שנעמדו לנוח וגם גברים עומדים עם הגב מופנה לתנועה (משתינים). הריקשות האלו מצחיקות כי הנהגים שלהם יושבים לרוב בתנוחת חצי לוטוס- רגל ימין על הדוושה (או שאוליי לא) ורגל שמאל מקופלת מתחת. הנוסעים לעיתים מכסים את פניהם במטפחות כנגד זיהום האויר, אבל זה נראה כמאבק חסר תכלית.

לפני יומיים קפצתי לאזור של רהיטים ישנים-שוק מוסלמי של עתיקות, ועל הכביש הראשי גיליתי רפת שלמה, מקום מושבה של אוכלוסיה גדולה של באפלו. הם היו מדהימים. שחורים, מבריקים(!), עם מבט סטואי, ישובים להם בנחת על מחצלות, מסתכלים מסביב. מסתבר שההודים מעסים אותם בשמן ומנקים אותם מסביב לשעון. כנראה שטוב להיות באפלו בהודו. מהחלב הם מייצרים מוצרים שונים בעיקר את הגהי (החמאה הנוזלית הצהבהבה שלהם) וגם עוד שתיים שלוש גבינות. אפילו לא מזכיר את מקררי החלב העמוסים מכל טוב אצלנו.

אליה תתחיל בית ספר ביום שני והיא כבר ממש מחכה לזה. מסתבר שבבית הספר שלה בערך 25% מהתלמידים מתחלפים מידי שנה, ואורך הזמן הממוצע ששוהה תלמיד בבית הספר הוא 2.8 שנים, כלומר בית הספר נמצא במצב מתמיד של התאמה לתחלופה ושינויים. המנהל שפתח את יום האוריאנטציה אמר שהם מקבלים תלמידים מ30-40 שיטות לימוד שונות... נשמע לי סיוט אבל כנראה שהם עושים עבודה טובה, כי הילדים שם נשמעים מבסוטים.

הדירה שלנו מרווחת, מוארת וגדולה אבל עוד לא מרגישה בית. כרגע, עם הרהיטים הישנים, הכל בצבע גמל. הקירות, הספות, הכריות ואפילו ריצפת השיש (כן, כן) נראים באותו הגוון הצהבהב. בעוד 3 שבועות לערך (ואוליי הרבה יותר) אמור להגיע המטען שלנו עם רהיטים חדשים שנשלחו מהארץ, ואז נוכל להתארגן, לשנות פאלטה, להתחיל להזמין אנשים ולהכיר קצת יותר...

אז זהו להפעם. אני אשתדל לכתוב ולעדכן,

מתגעגעת (כבר),

עזרה ובצרון סטייל מומבאי

פרחים לתפילה

בפאלו נחים במחלבה באמצע העיר

מובר (mover) טיפוסי במומבאי